שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    עלייה שנייה

    אנדריי קשקר, הלנה ירלובה, ורוניקה ניקול ואיגור מירקורבנוב, היו בזמנם עולים חדשים. ב"קדמה", סרטו של עמוס גיתאי, הם עולים לכאן שוב, הפעם כשארית הפליטה ממחנות הריכוז שהגיעו לכאן ב-47', היישר לתוך הסיכסוך היהודי-ערבי

    תצלום תקריב של סצינת אהבה בין יאנוש (אנדריי קשקר) לרוזה (הלנה ירלובה) פותח את "קדמה", סרטו של עמוס גיתאי. פתיחה כזו יוצרת ציפייה למשהו לוהט ומתמשך, אלא שיאנוש, פליט שאיבד את אשתו ושני ילדיו במיידאנק, לא יכול לתנות אהבים עם רוזה בצורה "נורמלית". כשמצלמתו של יורגוס ארוואניטיס מתחילה לשוטט מסביב, אנו מגלים שהשניים האלה הם רק תא אפור אחד מבין עשרות על אוניית המעפילים "קדמה", המובילה בני בלי בית אל חוף הלא נודע. בבסיס סרטו של גיתאי עמדה המחשבה הבלתי נסבלת והמצמררת על היהודים של 47', שניצלו מתאי הגזים ובאו ארצה ובתוך יומיים אחזו בסטנים, וסופם שנפצעו או נהרגו בקרב על ירושלים.
    אפשר להתווכח על הדרך בה גיתאי מביא את הדברים, אבל אין ספק שאת שחקניו בחר בקפידה. אנדריי קשקר והלנה ירלובה, 37 (שחקני ה"יידישפיל"), מרגשים ביחד ולחוד. ירלובה יפה אמיתית ונוטפת כישרון. קשקר משחק מהקישקע. המונולוג הסופי והמשמעותי ביותר בסרט מוטל על כתפיו, והוא מפליא לבטא את העצבות הקיומית ההיא. ורוניקה ניקול, 18, היא הנקה החיננית, המורדת הצעירה, בת זוגו של מנחם החזן (מנחם לנג). איגור מירקורבנוב הוא הקצין הגיבור.
    "אם הבנתי את הראש של גיתאי", אומרת ירלובה, "הוא לא רצה לעשות סיפור עלילתי קווי, עם רצף כרונולוגי. המצלמה עומדת בצד ותופסת דברים, קצת כמו בסרט תיעודי. הסרט מתחיל להתפתח רק לקראת הסוף. אני יכולה להגיד לך שאת האי סדר הוא עשה בכוונה".

    את שרה כמעט בפתיחת הסרט את השיר של ביאליק, "שלום רב שובך ציפורה נחמדת". מה עשה לך הטקסט הזה?

    "לא ממש הכרתי את השיר. עמוס נתן לי אותו וביקש לברר אם הוא קיים ביידיש. אני יודעת שזה השיר הראשון של ביאליק שנכתב בעברית, אז לא היה טעם למצוא לו משמעות אחרת. מאוד אהבתי את המנגינה, אבל כמובן שנזקקתי לתרגום מיוחד, כי זו עברית די גבוהה בשבילי. כששרתי אותו בזמן הצילומים על האונייה, הרגשתי שזה מאוד מתאים, כי היתה שמש והיו ציפורים, והיו בזה געגועים ותקווה למשהו טוב".

    נושא ההגירה, הפליטים, עשה לך משהו בתחום הזכרונות האישיים?

    "חשבתי על זה הרבה, אבל הדמיון הוא רק בכך שעברתי עלייה לארץ. משורר רוסי יהודי אחד אמר פעם שהגירה זו הגירה. מה זה הגירה? אם את נמצאת בקומה ה-28 בבניין גבוה מאוד, מה תעשי כדי לעבור לבניין שלידו? תרדי למטה ותעלי מההתחלה. במעלית, במדרגות, כמה שתספיקי לעלות תעלי. יכול להיות שתעצרי בקומה השנייה, אז זה יהיה לך נכון".

    ולאיזו קומה הגעת?

    "אני מרגישה די בסדר. אף פעם לא הרגשתי שאני מפספסת, או שלא הספקתי לעלות. פשוט יצאנו ממשהו ועברנו למשהו אחר. אנחנו יודעים מה זה להיות שם ומה זה לצאת משם. אבל יש לי דווקא הרגשה שהישראלים שחיים בארץ עוד לא יצאו משם. העובדה שבפסח יוצאים כל שנה ממצרים מדברת על משהו פנימי, ואני את התהליך הזה כבר עשיתי. היהודים של שנת 47' שנשלחו לקרב על ירושלים, לא ידעו לאן שלחו אותם, אבל הם ידעו טוב מאוד מה זה למות סתם, כי הנאצים לקחו אותם למשרפות. אני לא רוצה להישמע פתטית, אבל אם בן אדם מחליט שהוא הולך למות לכבוד משהו, חירות לדוגמה, זה כבר מוות אחר".

    קשקר הוא הפרטנר הטבעי שלך ב"יידישפיל". זה הקל על העבודה?

    "דאגתי שהוא ישחק לצידי. שאלו אותי אם יש לי שחקן מתאים, ואמרתי שיש, ולא סתם שחקן. אנדריי ואני חברים טובים ופרטנרים בערך שבע שנים, והוא אדם ושחקן מדהים. אני זוכרת במיוחד חוויה אחת. בפעם השנייה שנפגשנו עם עמוס, הוא לקח אותנו לבית גוברין כדי שאנדריי יגיד את הטקסט של הסצינה האחרונה שלו. כשהגענו לשם, עמוס אמר לו 'תתחיל'. אנדריי לא עבד על זה קודם, וכשהתחיל לדבר, ג'וליאנו מר היה שם ואמר לו 'תשמע, אתה ממש ממש טוב!'. התרשמתי מכך שמר החמיא לקולגה ולא שמר את דעתו לעצמו, והמחמאה הזו בהחלט הגיעה לאנדריי. המשחק שלו משאיר רושם עמוק, והוא פרטנר נפלא. אני כל כך שמחה שהוא היה על ידי כל הזמן, נתן לי כתף כשהיתה הרגשה שמשהו לא בסדר".
    "מההתחלה הרגשתי קרוב מאוד ליאנוש", אומר אנדריי קשקר, "קירבה נפשית, פסיכופיזית, אני אפילו לא יודע איך להסביר את זה. כשקראתי את התסריט הבנתי שזה אני, וזה לא קורה לעיתים קרובות בחיי שחקן, שהם חיים אכזריים. חוץ מזה, כמה חודשים לפני הצילומים נפגשנו עם המון אנשים שאלה הסיפורים האמיתיים שלהם, וזו לא פנטזיה של תסריטאי. אני עצמי עשיתי עלייה ב-92' ממינסק, ובמשך קרוב לשלוש שנים חזרתי לתקופות ארוכות לבלורוס, עד שהשתקעתי כאן סופית, וזה היה בעצם להתחיל הכל מחדש. כך שאת הבסיס הפנימי להבין את יאנוש היה לי".

    ואיך אתה רואה את התוצאה?

    "בדרך כלל אני לא אוהב לראות את עצמי על המסך, אבל במקרה הזה היתה לי הרגשה שזה בכלל לא אני. שזה מישהו שקיים, בן אדם בפני עצמו".

    למה יאנוש מרגש אותך כל כך?

    "הבן אדם הגיע לארץ אחרי זוועות נוראות. הוא איבד הכל. הסרט מתחיל כשאנחנו רואים בן אדם ממש אבוד, והתקווה האחרונה שהוא נאחז בה היא לנסות להתחיל הכל מחדש. ובסוף זה לא קורה. האמת היא שהסרט נורא מדכא אותי".

    הוא נפתח בסצינת האהבה שלך עם רוזה.

    "כן, אבל זה לא כל כך מוצלח. מצד אחד, הוא זקוק לאהבה ולתמיכה כמו כל האנשים האלה, אבל מצד שני הוא לא יכול לפתוח את ליבו וללכת איתה עד הסוף, כי הזכרונות שלו חוסמים אותו. אז באיזשהו שלב הוא עוזב אותה והולך, ורק אחר כך, כשהוא מוצא אותה שוב, נראה שאולי יש לאנשים האלה סיכוי להתחיל מחדש. אבל גם התקווה הזו רגעית, כי מייד אחר כך הם יוצאים לקרב".

    איך היה לשחק לצד הלנה?

    "זה שאנחנו מכירים כבר שנים עזר מאוד, כי לא הייתי צריך להתרגל אליה. זה כמו לשחות. אנחנו מבינים מייד זה את זה. אפשר לומר שזה היה משהו אמיתי ולא משחק. אגב, ברוסית אין מילה כזו 'משחק', אלא לחיות בתפקיד".

    מונולוג הסיום של הסרט, שבו הגיע הכאב לשיאו, היה שלך, וזו היתה אחריות גדולה.

    "הגעתי לצילומים אחרי לילה ללא שינה, עם תחושת אחריות עמוקה. הייתי מנותק, אף אחד לא דיבר איתי. התנאים היו קשים. היינו בבוץ, בגשם, כמה שעות הסתובבתי רטוב, והגעתי למצב שאי אפשר היה לעצור אותי. לא שיחקתי ולא כלום, המונולוג הזה פשוט פרץ מתוכי. הייתי במצב נוראי, חשבתי שעוד רגע אני נופל ומתעלף. עמוס לקח את הטייק השלישי וזה היה נכון, כי שם היה שילוב של המצב האמוציונלי שלי יחד עם הטקסט, שהיה חשוב למסר של הסרט".

    תצטט משהו מתוכו.

    "'אין לנו היסטוריה. זו לא היסטוריה שלנו. אנחנו לא רצינו להיות ככה. זה הגויים שהכריחו אותנו לחיות יותר מאלפיים שנה...'. ואני מוסיף שתקוותי היא שיבוא יום ונוכל לומר שיש לנו היסטוריה. לצערי, זה עדיין לא ממש קורה".
    לוורוניקה ניקול (הנקה) הצעירונת הכי חשוב לא להישמע בנאלית. על נסיבות בחירתה ל"קדמה", אמרה בפשטות: "זה היתרון בלהיות אשה. אני מניחה שזה בגלל הפנים, היופי, ככה קורים דברים". תחושת הפליטות של הסרט לא מוכרת לה כלל, אבל את הדמות של הנקה היא אוהבת.
    "היא נורא קרובה אלי. מצד אחד היא נורא מופנמת ומאופקת, אבל יש משהו בשקט שלה - וגם בי - שסותר אותו. אצל עמוס חייבים להיות שקטים, כי הוא עובד בצורה לא מוגדרת, בלי תסריט. כל העבודה היתה נורא לא ברורה, בכלל לא ידעתי מה להוציא מהפה שלי, ואם בכלל צריך".

    ומה זה עשה לך כשחקנית טרייה?

    "מצד אחד זה נתן לי חופש מול המצלמה, אבל מצד שני הרגשתי כאילו אני רובוט שאומרים לו תלכי קצת ימינה, תחייכי וכו'. היה לי נורא קשה".

    הנקה נרתעת מכל דבר שמריח מסוציאליזם, מהליכה לקיבוץ.

    "היא שונאת את האידיאולוגיות שאינה עומדת מאחוריהן, את הסוציאליזם, את הדברים שמאחדים. היא כבר עברה את זה, ברחה משם הנה. אבל היא חשבה שכאן זה יהיה משהו אחר, ומתברר שציפתה ליותר מדי".

    הנשים ב"קדמה" מאוד חזקות.

    "כן, הסרט מעלה בהחלט את מעמד האשה. גם אני הרגשתי נורא חזקה מבחינה נפשית-רגשית. מצד שני, זו היתה התקופה הכי מבלבלת בחיים שלי, ההזדמנות שניתנה לי. נפלתי לשם ובהתחלה לא הצלחתי לאסוף את עצמי. כל כך רציתי לדעת את הדמות, ולא ניתנו לי תשובות".

    אבל אמרת טקסט מאוד מובנה.

    "זה היה משהו שזרקתי, ואז הם אמרו לי לחזור עליו. העבודה היתה לא על דמות, אלא על סביבה".

    איך היה המפגש עם הטקסט, שהיה ברובו רוסי, ועם השחקנים הרוסים?

    "המשולש של מנחם לנג, מוני מושונוב ואני היה נורא מצחיק. מכיוון שמוני מדבר עברית, מנחם בעצם לא מבין אותו, הוא מדבר רק יידיש, ואני בעצם מבינה קצת עברית ומפרשת למנחם ברוסית, שפה שהוא לא יודע. ואחר כך, כשמנחם מדבר אלי ביידיש, אני אמורה לפרש למוני בעברית, ואין לי מושג ביידיש. המשולש עם אנדריי והלנה היה מיוחד. אני נורא אוהבת את הלנה. היא משתמשת בבושם שאמי משתמשת, וזה הביא לי את הריח של אמא לאורך כל הסרט...".
    בתסריט המקורי של "קדמה", יעל אבקסיס היתה צריכה להיות בת זוג של איגור מירקורבנוב. "בסוף זה לא הלך", אומר מירקורבנוב ("טיפול נמרץ", מבכירי שחקני "גשר"). מירקורבנוב קיבל קווי מיתאר כלליים על דמות הקצין הגיבור, שנמלט מציפורני הנאצים לפחות שלוש פעמים, עלה באופן מקרי לאונייה "קדמה", ולאחר מסע ארוך וקפקאי מוצא את מותו המיידי בקרבות בדרך לירושלים.
    "הוא היה קצין בצבא הרוסי ואיבד את כל המשפחה שלו", מספר מירקורבנוב. "והוא מספר: 'במהלך הצילומים, כשעמדתי בתור במחנה הריכוז והבנתי שנשארו לי ממש שניות מעטות עד למוות, התחלתי לשפשף את הרגליים, כי נעלתי באותו יום נעליים לא נוחות לריצה. חלצתי אותן במאמץ רב, קפצתי הצידה ומצאתי פירצה לברוח ליער. תוך כדי ריצה מטורפת הנאצים הצליחו לחורר לי את הבגדים בכדורים שלהם, אבל לא פגעו בי'. המונולוג שלי נגמר במילים: 'עכשיו צריכים לא לפחד. חייבים להילחם וליהנות ולשמוח מהחיים'. בדיוק כמו אצל המינגוויי, הסופר האהוב עלי".

    הקונפליקט של עמוס

    הבמאי עמוס גיתאי, 52, המתגורר בחיפה, מעורר בשנים האחרונות התעניינות בינלאומית בסרטיו בכל פעם מחדש. כעת הוא שוקד על פרויקט מיוחד, שבמסגרתו התבקשו 11 במאים במדינות שונות ליצור פסיפס קולנועי המתייחס ל-11 בספטמבר. את החלק האמריקאי עושה שון פן, את הבריטי ייצור קן לואץ', לצרפתי יהיה אחראי קלוד ללוש, וגיתאי מופקד על הישראלי (בכיכוב קרן מור). ואם סרטיו הקודמים, כ"זכרון דברים" ו"קדוש", טיפלו בנושאים חברתיים יותר, באו "כיפור" וכעת "קדמה" ופלשו לשדה האש הטעון של המהות הקיומית שלנו פה.

    החלטת לטפל בטראומות המיליטנטיות שלנו?

    "אם 'כיפור' עסק בטראומה האישית שלי, כי זה הדור שלי, אז 'קדמה' הוא כבר באמת על הסיפור של המדינה. הסרט מתרחש ב-48', אבל התקופה של היום מאוד משקפת את הקונפליקט של אז".

    בקטע מרגש נפגשים פליטים ערבים שנמלטים מפני היהודים ויהודים שנמלטים מהאנגלים. לדעתך לעד נידונו לחיות על אדמת מריבה?

    "אני חושב שלא כדאי לסכם את הקונפליקט, כי הוא בעיצומו. אני מקווה שיימצא לו איזשהו פתרון של שלום ולא של מלחמה. נכון שבמציאות של היום אנחנו נראים הכי קרובים ל-48'".

    זו פעם שלישית שהתקבלת למסגרת הרשמית בפסטיבל קאן. איך עושים את זה?

    "שלושת הסרטים שהיו בתחרות הרשמית של קאן, 'קדוש', 'כיפור' ו'קדמה', התברגו גם בגלל העוצמות הקולנועיות שלהם. מהדורות החדשות מציגות את הקונפליקט וכאן מנתחים את הדברים כחלק מסרט. וזה אולי אחד הדברים שעיניינו את הפסטיבלים בחוץ".

    נוצר רושם שיותר חשוב לך שיראו את סרטיך ויעריכו אותם בעולם מאשר בארץ.

    "לא הייתי אומר. אני מאוד שמח שהסרטים שלי יוצאים בארץ עם הפצה טובה ובעוצמות גדולות, וזה חשוב לי יותר מבכל מקום אחר".

    נראה שסרטיך קשים לעיכול לקהל הישראלי.

    "אולי, אבל מאוד שימח אותי של'כיפור', היו 19.2 אחוזי רייטינג בטלוויזיה. זה מראה שאתה יכול לעשות קולנוע שאתה אוהב והוא מעניין גם אנשים אחרים".

    בקאן כולם מכירים אותך. זו תופעה יפה, אבל מצד שני יש לשונות רעות שטוענות אתה יותר יחצן מקולנוען.

    "תמיד אשמח אם ייעשו סרטים יותר טובים על ידי אחרים, ושיקבלו אותם לכל המסגרות הגדולות. אבל נוצר מצב שמדברים על הסרטים שלי בלי לראות אותם. אז קודם כל שיבואו לראות, ואחר כך ידברו. זה לא התפקיד שלי לענות לכל המתוסכלים למיניהם".

    נחום מוכיח

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מימין: איגור מירקורבנוב, אנדריי קשקר, הלנה ירלובה, ורוניקה ניקול
    עמוס גיתאי
    לאתר ההטבות
    מומלצים