שתף קטע נבחר

המחנה של אבא

ספרה של קרל פרדימן, שנלמד בהולנד בבתי ספר, מתאר את חווית הדור השני

סופרת ההולנדית קרל פרידמן (ולא פרדימן, כשגיאת ההגהה המרגיזה בשער הפנימי) נולדה ב-1952. ספרה מגולל את חוויית 'הדור השני' מנקודת מבטה של ילדה, בת להורה ניצול שואה. במהלך הקריאה לא יכולתי שלא להיזכר בספרה המצוין של ליזי דורון, "למה לא באת לפני המלחמה" (הוצאת חלונות, 1998), שעוסק גם הוא בחוויות דומות ומאותה נקודת מבט בדיוק. בשורה של אפיזודות קצרות, מקוטעות, מתארים שני הספרים האוטוביוגרפיים ילדות בצילה הארוך של 'הפלנטה האחרת', שאפילו את שמה אסור לבטא.
אצל דורון, "אמא באה משם". לאבא של פרידמן יש "מחנה": "אני לא יודעת ממה לאבא שלי יש מחנה, ולמה" (עמ' 9). "הוא אף-פעם לא קורא לו בשם... כאילו היה רק מחנה אחד" (עמ' 7). לעומת דורון, שמעדיפה לרמוז על זוועות השואה על-ידי הצגת המוזרויות של ניצוליה, אצל פרידמן מרבה האב לתאר בגוף ראשון את חוויותיו במחנות. ספרה של פרידמן אינו משעשע כמו זה של דורון, אך מזעזע לא פחות. הוא מתאים בהחלט לבני נוער, ובהולנד הוא נלמד בבתי הספר. הדמות המטלטלת ביותר בספר היא, בעיני, דמותו של מקס, אחיה של המספרת. מצד אחד, הילד מזדהה להחריד עם אביו: "'אני רוצה להרגיש איך זה כשהרגליים קופאות', הוא אומר ומניח את רגליו במקרר, "רק מי שסבל רעב או חלה בטיפוס יכול להיות שייך. גם קצת גז לא היה מזיק. בכל אופן, צריך להיות פגוע" (עמ' 124-123).
מצד שני, בהתקף מצמרר של אלימות, הוא מטיח באביו: "ילדים אחרים משחקים כדורגל ברחוב עם אבא שלהם, אבל כשאני כבר מביא פעם חבר הביתה, אתה מתחיל לספר על המחנה. מחנה פה ומחנה שם, אתה עם המחנה שלך. חבל שלא נשארת שם!" (עמ' 102). ושימו לב לתרגומה המצוין של שולמית במברגר.
רב הדמיון בין עולמם של ניצולי השואה בישראל ובהולנד. רבות מהחוויות משותפות: החרמת מוצרים גרמניים, משפט אייכמן ותהודתו. אך מרתק דווקא ההבדל. אצל ליזי דורון, בקריית חיים, יש חבורה שלמה של ניצולי שואה. אצל פרידמן מדובר במשפחה יהודית קטנה בלב חברה לא-יהודית. לכן שונה גם אופי האטימות של הסביבה. הנה כך, באחד הקטעים החזקים בספר, שכנה לא-יהודייה מזדעזעת מאכזריותם של הנאצים, שהרגו קבוצת יהודים וכלבלב: "הראש לא תופס את זה!... מה הכלב הזה עשה? הרי הוא לא יהודי!" (עמ' 28). וכשאותה שכנה שברירית מתנדבת להרוג את אייכמן בבעיטות, מלגלג האב: "איפה היו כל הגיבורים האלה כשהיינו צריכים אותם?" (עמ' 29).
מעניין במיוחד הפרק "זאב נמלט" (עמ' 51), שבו משתמשת פרידמן בטווח דימויים ששום ישראלי לא יעז להשתמש בו, מסיבות ידועות. הילדים רואים סרטי קאובוי, והאב מסביר להם שפעם כל אמריקה היתה של האינדיאנים, עד שבאו המתיישבים וסילקו אותם. "אנחנו זקוקים למרחב-מחיה, הרבה מאוד מרחב-מחיה. ניישב אתכם מחדש באזור אחר. אין שם הרבה צמחייה ויש שם הרבה פחות תאואים, אבל אתם תתרגלו,׃ מבטיחים המתיישבים ומגרשים את האינדיאנים שוב ושוב - בשביל מסילת ברזל, בשביל תחנת רכבת, בשביל בתים למתיישבים - עד שבסופו של דבר האינדיאנים גורשו לשמורות, מין גטאות כאלה". והמספרת מעירה: "לא תפסנו אף-פעם שהקאובויים הם בעצם האס-אס. כנראה בגלל שהם חבשו כובעי קאובוי ולא דיברו גרמנית". אכן, קשה לתפוס. מי כמונו יודע.
(מתוך מוסף הספרות של ידיעות אחרונות)

קרל פרידמן, אבא מן האגדות, מהולנדית: שולמית במברגר, ספרית פועלים, 141 עמ'

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: עטיפת הספר
כהשרגליים קופאות
צילום: עטיפת הספר
לאתר ההטבות
מומלצים