מות האב / צרלס בוקובסקי

לפני־כן מתה אמא שלי. שבוע אחרי מות אבי עמדתי בבית שלו, לבד. זה היה בארקדיה, והכי קרוב שהתקרבתי לבית בזמן האחרון היה כשחלפתי על־פניו באוטוסטרדה בדרך לסנטה אניטה.
הייתי בלתי־מוכר לשכנים. ההלוויה כבר היתה מאחורי, והלכתי לכיור, מזגתי לי כוס מים, שתיתי אותה, ויצאתי החוצה. כשאני לא יודע מה עוד לעשות, לקחתי את צינור המים, פתחתי את הברז והתחלתי להשקות את השיחים. וילונות הוסטו כשעמדתי על הדשא. אחר־כך הם התחילו לצאת מהבתים. אשה באה מהצד השני של הרחוב.
"אתה הנרי?" שאלה אותי.
אמרתי לה שאני הנרי.
"הכרנו את אבא שלך הרבה שנים".
אחר כך הופיע בעלה. "הכרנו גם את אמא שלך", אמר.
התכופפתי וסגרתי את הברז. "רוצים להיכנס?" שאלתי. הם הציגו עצמם כטום ונלי מילר ונכנסנו הביתה.
"אתה נראה ממש כמו אביך".
"כן, אומרים לי".
ישבנו והסתכלנו זה בזה.
"יו", אמרה האשה, "היו לו כל־כך הרבה תמונות. הוא בטח אהב תמונות".
"כן, אה?"
"איך אני אוהבת את הציור של טחנת־הרוח בשקיעה".
"את יכולה לקחת אותו".
"באמת?"
הפעמון צלצל. היו אלה הגיבסונים. הגיבסונים סיפרו לי שגם הם שכנים של אבי הרבה שנים.
"אתה נראה ממש כמו אביך", אמרה גברת גיבסון.
"הנרי נתן לנו את התמונה של טחנת־הרוח".
"זה יפה. אני מתה על הציור של הסוס הכחול".
"את יכולה לקחת אותו, גברת גיבסון".
"אתה לא מתכוון באמת?"
"כן, זה בסדר גמור".
שוב צלצל הפעמון ועוד זוג נכנס. השארתי את הדלת פתוחה. אחרי כמה דקות תחב מישהו את הראש. "אני דוג הודסון. אשתי במספרה".
"בוא תיכנס, מר הודסון".
אחרים הגיעו, רובם בזוגות. הם התחילו להסתובב בכל הבית.
"אתה הולך למכור את הבית?"
"אני חושב שכן".
"זו שכונה נהדרת".
"אני רואה".
"וואו, אני ממש אוהבת את המסגרת הזו אבל אני לא אוהבת את התמונה".
"קחי את המסגרת".
"אבל מה אעשה בתמונה?"
"תזרקי אותה לפח". הסתכלתי מסביב. "אם מישהו רואה תמונה שהוא רוצה, בבקשה קחו אותה".
הם לקחו. תוך זמן קצר היו הקירות חשופים.
"אתה צריך את הכיסאות האלה?"
"לא, לא ממש".
עוברי אורח נכנסו מהרחוב, ואפילו לא טרחו להציג את עצמם.
"מה בנוגע לספה?" שאל מישהו בקול רם. "אתה רוצה אותה?"
"לא רוצה את הספה", אמרתי.
הם לקחו את הספה, אחר־כך את שולחן פינת האוכל ואת הכיסאות.
"יש לך טוסטר איפשהו כאן, לא, הנרי?"
הם לקחו את הטוסטר.
"אתה לא צריך את הכלים האלו, נכון?"
"לא".
"ואת הסכו"ם?"
"לא".
"מה עם הקומקום והבלנדר?"
"קחו אותם".
אחת הגברות פתחה ארון במרפסת האחורית. "מה עם כל הפירות המשומרים האלה? אף פעם לא תספיק לאכול את כל זה".
"בסדר, כולכם, תקחו קצת. אבל נסו לחלק אותם ביניכם שווה בשווה".
"הי, אני רוצה את התותים!"
"הי, אני רוצה את התאנים!"
"הי, אני רוצה את ריבת התפוזים!"
כל הזמן אנשים יצאו וחזרו, מביאים אתם אנשים חדשים.
"יש כאן בקבוק ויסקי בארון! אתה שותה, הנרי?"
"את הוויסקי תעזבו".
התחיל להיות צפוף בבית. מים הורדו בבית־השימוש. מישהו הפיל כוס מהכיור ושבר אותה.
"כדאי שתשמור את שואב האבק הזה, הנרי. אתה יכול להשתמש בו בדירה שלך".
"טוב, אני אשאיר אותו".
"היו לו כמה כלי גינה במוסך. מה בקשר לכלי הגינה?"
"לא, עדיף שיישארו אצלי".
"אני אתן לך 15 דולר בשביל כלי הגינה".
"או. קיי".
הוא נתן לי את ה-15 דולר ואני נתתי לו את מפתח המוסך. מיד אחר־כך יכולת לשמוע אותו מגלגל את מכסחת הדשא ברחוב אל הבית שלו.
"לא היית צריך לתת לו את כל כלי הגינה ב-15 דולר, הנרי. זה שווה הרבה יותר".
לא עניתי.
"מה עם המכונית? היא בת ארבע שנים".
"אני חושב שאשאיר את המכונית".
"אתן לך 50 דולר עבורה".
"אני חושב שאשאיר את המכונית".
מישהו גלגל את השטיח בחדר הקדמי. אחר־כך התחילו האנשים להשתעמם. קצת אחר־כך נשארו רק שלושה או ארבעה, ואחר־כך עזבו כולם. הם השאירו לי את צינור המים בגינה, המיטה, המקרר והתנור, וגליל של נייר טואלט.
יצאתי החוצה ונעלתי את דלת המוסך. שני ילדים קטנים באו על רולר־סקייטס. הם נעצרו כשנעלתי את דלתות המוסך.
"רואה את האיש הזה?"
"כן".
"אבא שלו מת".
הם המשיכו על הסקטים שלהם. לקחתי את צינור המים, פתחתי את הברז והתחלתי להשקות את הוורדים.

מתוך "עד שהאצבעות יתחילו לדמם", מבחר שירים וסיפורים קצרים מאת צ'רלס בוקובסקי, תרגום: דורית ויסמן, הוצאת כרמל, 296 עמ'