יעל ואני. ואני. ואני

לישראלים איכפת מאופנה בערך כפי שאיכפת להם מיוסי ביילין; זה שם, זה מנג'ס, צריך מדי פעם להכיר בקיומו של הדבר הזה, אבל בחייאת, עזבו אותנו. הבנאדם קם בבוקר, חם בחוץ, רוצה לזרוק על עצמו איזה טישר, מכנס, כפכף והיידה. ואל תגרמו לי בכלל להתחיל בכל הקשור לנשים ישראליות, מי שמסוגלות למתוח את גופיות הבטן האומללות ביותר בעולם על מפלי שומן העשויים להיות מוכרזים – לו נחשפו לציבור במדינות בעלות מודעות סביבתית מעט מפותחת יותר – כשמורות טבע. הרחוב הישראלי הוא בליל מסויט של חוסר טעם, היעדר אפשרויות ומודעות עצמית בגובה ציפיותינו הנוכחיות מתהליך השלום. שום טקס פרסי אופנה לא ישנה את זה – בטח לא כזה שבו זוכים אנשי "קסטרו" פעמיים, תוך שהכרוז מתאר את הבגדים שעיצבו כ"קו רומנטי, עשיר, עם ארומה בינלאומית" וכאשר כל מי שנכנס לאחרונה לאחת מחניותיהם המבורדקות יודע היטב כי מדובר במשהו קרוב יותר ל"קו פרחי, זול ובעל ארומה של אוטובוס חנוק בקו אלנבי-בני ברק".

עזבו. בואו נתחיל מהדבר היחיד שמשנה משהו: יעלי נראתה מדהים. באמת. איך גדלה יפה. איזו נוכחות. איזה שיער. איזה עור. איזה פחמימות. איזה תיסכול. היא לעולם לא תהיה שלי, והיא כן יודעת מה היא לא מפסידה. בר-זהר נשאה את מלוא הערב המגוהץ הזה על כתפיה המושלמות, והשמש עצמה זרחה על הבמה בכל פעם בה טיפסה עליה במאמץ דורון-אראלי לחלוטין על עקביה המושלמים. מרגע שהגיחה לראשונה, לבושה בשמלה שגלית לוי פשוט שדדה מאיזה סמרטוט נועז שפמלה אנדרסון לבשה רק לפני שלושה חודשים אצל קונאן אובריאן, ידעתם שיהיה בשביל מה להישאר. טעיתם, כמובן. הערב היה יבשושי כפריכית, להוציא כמה רגעים יפים שבשיאם עלתה לבמה אחת, שרון גניש, דוגמנית, והקריאה את הטקסט המקדים להצגת פרס דוגמנית השנה בטון שהבהיר כי עצם פעולת הדיבור תובעת ממנה שימוש במלוא תאי המוח הפעילים שברשותה, ומדובר במספר סופי ומצומצם. היא הודתה להוריה במילים "אוהבת אתכם, את כולכם", התנצלה כי עליה להקריא דברים מן הכתב לנוכח התרגשותה, ואז הקריאה מן הכתב התנצלות על שהיא נאלצת להקריא דברים מן הכתב לנוכח התרגשותה. מאלף.

בחירה אמיצה ביפה ירקוני

צפוי ככל שיהיה הגילוי, עדיין מאכזב היה להיווכח כי איה קרמרמן ושירלי גליק, המלאכיות של גיא פינס ומי שאמורות להיות התשובה השנונה לעולם זוהר שטוח כמיכל זוארץ טרום-ההגדלה הן, אחרי הכל, שתי מחצלות, שבשיאן התנצלו על שהן "מתעסקות בשטויות" בימים חמורי-סבר שכאלה. לו לפחות היו מתעסקות בהן באופן שהיה מעורר רמת עניין כלשהי המתרוממת מעבר לגובה החזה.

אורנה בנאי יישרה גם היא קו עם הכלל היחיד שהנחה את הטקס, להלן "הכל, רק לא להצחיק אותם", ושטחה נאום עמוס קלישאות, כמו יתר הטקסטים שהביאו את הערב עד לסיומו ללא פאדיחה אחת משמחת. את התצוגה שהעלתה בנאי לבמה – זו של המעצבת סיגל דקל – ליווה "שיר אחרי המלחמה" של אריק איינשטיין; מוזיקה המתאימה לעולם הזוהר והנצנצים רק מעט פחות מהרקוויאם של מוצארט. בכלל, הבחירה ללוות את האירוע במוזיקה ישראלית בלבד גרמה בוודאי לפרץ-שמחה בקרב ישישי הקונגרס הציוני שהתכנסו הערב, אבל בכל הקשור לקביעת טון הגיוני ועכשווי לאירוע שאמור לייצג את החזית החמה של כרגע, מדובר באסון. מוזיקה ישראלית, ברובה, עושה שמח רק תחת איומי אקדח.

גיל ריבה היה, אולי, מגיש הפרס היחיד שהעז לחרוג מעט מהקלישאות הצפויות, ובהעניקו את פרס מעצב האופנה לילדים הזכיר שוב את בנו, ילד העונה לשם ג'וסי טרטל – שם בינלאומי נפלא, תהיו בטוחים שבלונדון יסבלו ממנו בדיוק כמו בתל-אביב. פוקס קידס, אגב, זכו, כי גם לילד הישראלי מגיע טי-שירט חסרת מעוף המשמשת כפרסומת מהלכת ללוגו החברה.

היה משהו טוב? היה. הבחירה של קום אל פו ביפה ירקוני להצגת קולקציית המותג תחת הכותרת של ריבוי דעות וקולות תירשם כלא פחות מאמיצה וראויה. קום אל פו, אגב, נרשמו גם כיחידים שלקולקציה שהציגו היתה איזו סיבה אלגנטית להתקיים ויכולתם – לו נדרשתם להמשיך מהאירוע למסיבה באיזו מסעדה ניו יורקית עכשווית –לשקול ברצינות לעבור דרכם. רונית אלקבץ, כרגיל דרמטית יותר מפרק הסיום של "לחיי האהבה", נראתה כמי שנחנטה בעודה בחיים בשעה שהציגה את הקולקציה של הגרה, ומיכל מודעי העניקה פרס מפעל חיים לקארין דונסקי, היחידה באולם שנראתה מרשים יותר גם מבר-זהר. דנה דבורין עלתה לבמה עם אפיל כמעט אודרי-הפבורני, ודודי בלסר התברר, לשמחת הבנים, כהכל מלבד הגבר השרמנטי והמתוחכם העולה ממודעות העמוד שלו; נאום התודה המקוטע והקטנטן של בלסר אישר; כולה ילד. מצידי, שמיכל ינאי תגמור איתו את הלילה, כפי שאיימה לעשות בשעה שהעניקה את הפרס. אני אלווה את דונסקי לסיבוב מרטינים בבר אופנתי בסוהו, ואת הערב נסיים בהתעלסות ממושכת בין מצעי הסאטן ובקבוקי השמפניה בסוויטה הנשיאותית שהועמדה לרשותנו מטעם ויצ"ו העולמית, המוטב העיקרי ממכירתה הפומבית של השמלה שלבשה בר-זהר. שמלה, אם טרם ציינתי, שהיתה מביאה להעפתה המיידית של כל אחת מהנערות החוסות לו בחרה לחזור איתה, בשעת לפנות-בוקר חשודה, למעון של ויצ"ו.

אה, כן; ליהי אלון היא דוגמנית השנה. חיה ניר, האשה מאחורי "כתומנטה", היא מעצבת השנה. שיהיה במזל.