הזלילה הגדולה

לא רק הצבא צועד על קיבתו. גם כשמדובר בקולנוע, פעמים רבות עושה האמנות החזותית הזו את דרכה אל ליבו של הצופה בעזרת פילטרים קולינריים. רק עכשיו מציגים אצלנו במקביל שני סרטי אוכל מגרים: המבדר בין השניים, "דינר רש", הממלא אולמות בסינמטק תל אביב, על מעדנים ומזימות המתבשלים במסעדה איטלקית ברובע טרייבקה בניו יורק. ולצדו הסרט הגרמני הכבד יותר, "המטבח של מרתה", שיצא בסוף השבוע אל האקרנים, אודות שפית בודדה בהמבורג הקפואה, המוצאת אהבה בחיקו החם של שף איטלקי.

בשני הסרטים האוכל הוא כוכב ראשי, וחלק גדול מהסצינות מצולמות בתוך מטבחיהן של מסעדות יוקרה, מציגות את ההתרחשות התזזיתית בין הסירים ומאחורי הלהבות

סקס על השולחן: תאוות הבשר ותאוות הבשרים

הבמאי אנג לי אמר פעם: "סקס ואוכל הם הצרכים הבסיסיים של האדם. לכן אני מרבה לעסוק בהם בסרטי". ואכן, אורגיות של מעדנים וסקס הלכו תמיד ביחד, בעיקר בסרטים היסטוריים. הם סימלו תמיד שלטון עריץ ונהנתן, מושחת ומשחית, כמו "120 הימים של סדום" (1975) שעשה פייר פאולו פאזוליני על הפאשיזם באיטליה; או כמו הקריקטורות הגדולות מהחיים של פדריקו פליני ב"סטיריקון" (1969).

מיקי רורק וקים בסינג'ר עושים את זה על בסיס של פלפל חריף, בפורנו הרך "תשעה וחצי שבועות של שיכרון חושים" (1986), ועוד באמצע הלילה, לאורו של מקרר פתוח, שמחליף את הירח הרומנטי מהסרטים של פעם.

גם נהג משאית והמסעדנית החביבה עליו, עושים את זה עם חלמון של ביצה בסרט "טמפופו" (1985). ואיך אפשר לשכוח את אלברט פיני עם הליקוקים וכרעי התרנגולת, שהיו אקדמה סקסואלית מגרת דמיון ב"טום ג'ונס" (1963) של טוני ריצ'ארדסון.

הכל יחסים: האוכל כאמירה חברתית

האוכל בסרטים שימש מאז ומתמיד מטאפורה למשהו: למצב נפשי, לאמירה פוליטית, למבנה חברתי. בסרט "המטבח של מרתה" הדייקנות הנדרשת בהכנת מאכלי גורמה, הפדאנטיות הכפייתית שלא נותנת מנוח – הם חלק ממבנה האישיות של הגיבורה.

לעיתים משמש האוכל לאמירה חברתית: "הזלילה הגדולה" (1975), על ארבעה ידידים המחליטים להתאבד תוך התענגות על מיטב המאכלים, היה סאטירה על הבורגנות האירופית השבעה, הזוללת עצמה למוות.

כשקבצנים פותחים באורגיה פרועה, אחרי ארוחת מלכים שהכינה להם מאמינה אדוקה ב"וירידיאנה" (1961), משגר הבמאי לואי בוניואל חיצים מושחזים בישבנה של הכנסייה הקתולית.

על אלוהים ותבלינים: חטאים וארוחות שחיתות

מאכלי גורמה בקולנוע הם לא פעם סמלים לחטאי הגוף. להתענג על מעדנים פירושו לחטוא בעיני האל. זוכרים ב"שוקולד" (1999), מה עשתה ז'ולייט בינוש כשפתחה מעדנייה בעיירה מנומנמת, ומטעמיה הביאו מזור לתחלואי התושבים? ואיך אפשר לשכוח את הסרט הדני "החגיגה של באבט" (1988) עם סטפאני אודראן כשפית מהוללת, המגשימה עצמה במעשה אמנות קולינארי. היא מתגוררת בכפר פוריטני ומכינה ארוחה מפוארת לשכניה העגמומיים. בתום הארוחה האלוהית, החיים נראים אחרת בעיני הסועדים: שלמים, מהנים והרמוניים משהיו לפני כן.

ויש שבסרטים בעלי ממד היסטורי האוכל מסמל מעמד: למשל, משתאות הפאר בפנטזיות הראוותניות של הוליווד על ימי האימפריה הרומית, בסרטים כ"קוו וואדיס" (1951), "בן חור" (1959) וספרטקוס (1969). או בסרטים תנ"כיים כ"שמשון ודלילה" (1949) ו"עשרת הדיברות" (1956) – כאשר מול ארוחות השחיתות של הפלישתים והמצרים, חיו בני ישראל הצנועים על תפריט של לחם צר ומים לחץ. במקרה הטוב נהגו לטבול את פיתם בקערית של שמן זית.

אהבה על קצה המזלג: תפריט מענג כביטוי לאהבה

תענוג שמימי, או ארצי, הכנת ארוחה טובה בסרטים היא ביטוי של אהבה. בסרט הלירי המכסיקני "כמו מים לשוקולד" (1992) צעירה המאוהבת בגיסה, מכינה לו מעדנים שמימיים. היא משקיעה בהם את כל הווייתה. לפעמים דמעותיה זולגות לתוכם ומשביחות עוד יותר את טעמם הנפלא. בסרט הטייוואני "אוכל, שתייה, גבר, אישה" (1994) מבטא אב המשפחה את אהבתו לשלוש בנותיו, בריטואל שבועי של הכנת מעדנים. בדרמה האמריקנית "לילה גדול" (1997), מביע שף את אהבתו לאחיו המסעדן, בהכנת אומלט לתפארת. וישנה גם האמא היהודיה, בברוקלין ובתל אביב כאחד, שלא מפסיקה לדחוף לילדיה תבשילים מעשי ידיה, ובכך לבטא את אהבתה החונקת. זוכרים את דבורה קידר ב"אסקימו לימון" (1978)?

לאכול עם האויב: המאפיה ומערבוני הספגטי

התכנסות שבטית סביב שולחנות עמוסים מאפיינת הרבה סרטים על איטלקים. תראו לי סרט אחד של פרנסיס פורד קופולה, או מרטין סקורסזה, העוסקים במשפחות ממוצא איטלקי, שאין בהם ארוחה ראויה לשמה. צריך להזכיר לכם את סעודות המאפיה בשלושת סרטי "הסנדק"? או את פול סורבינו מסביר לג'ו פשי על אמנות קילוף השום בסכין גילוח, בסרט "החבר'ה הטובים"? שלא לדבר על חיסול חשבונות בין גנגסטרים, המתרחש תמיד על מנה עסיסית של ספגטי בולונז. ואיך נקראו המערבונים האיטלקיים שופעי הדמים של שנות השישים? נכון, מערבוני ספגטי.

מעל ומתחת לשולחן: הארוחה כזירה לחיסול חשבונות

ארוחות טעונות מופיעות גם בסרטים מסוג אחר. "החגיגה" (1998) למשל, סרטו הדני של תומס וינטרברג, שבה אח ואחות מחסלים חשבון עם אביהם הסוטה, בעיצומה של ארוחת יום הולדת. או אצל הבמאי השבדי אינגמר ברגמן, למשל. התכנסות משפחתית לסעודה סביב השולחן, היא מקור בלתי נדלה למתחים פסיכולוגיים. אוכלים – ומחטטים בנשמה.

גם וודי אלן, מעריץ גדול של ברגמן, עשה את זה בדרמה הראשונה שלו, "רגשות" (1978) ובסרטו הנפלא "חנה ואחיותיה" (1986). בכלל, אין כמעט סרט אחד של וודי אלן, שאין בו חברים, ידידים, גרושים ונשואים, שלא יושבים סביב שולחן ומלהגים על הבלי החיים.

הקולנוע הישראלי: האוכל כסימן לפער חברתי

בקולנוע הישראלי בכלל ובקומדיות הבורקס בפרט, האוכל מסמן תמיד את הפער העדתי. יהורם גאון ב"קזבלן" (1973) לא ממש אוהב את הגפילטע פיש, וזאב רווח לא מסתדר עם השטרודלים והקצפת הוינאית ב"טיפת מזל" (1995). מצד שני, הכינוס המשפחתי לסעודת שבת מסורתית מגשר לא פעם בין עדות, בין דורות, כמו ב"סלמוניקו" (1974), למשל.

5 סצינות האוכל שכדאי לראות

1. צ'ארלי צ'אפלין אוכל את סוליית נעלו בקומדיה "הבהלה לזהב" (1925)

2. פיטר סלרס הנאבק עם פרגית אפויה בסצינת הסעודה (הנמשכת כחצי שעה) בפארסה "המסיבה" (1968)

3. פול ניומן אוכל 50 ביצים בסרט "המורד" (1966)

4. סצינת המילק-שייק המופלאה ב"ספרות זולה" (1994)

5. הנער החרמן המאונן אל תוך פאי תפוחים חמים, בסצינה שתיזכר לדראון בסרט "אמריקן פאי" (1999)