מוכשרים, לא ממריאים
האמנם היסטריה? להקת פונץ' חוזרת, שני אלבומיה הראשונים יוצאים מחדש, אבל גבע קרא-עוז, שעיין בהם, התרשם מאוד ועדיין לא הצליח להתרגש. כאן הוא מסביר למה הכי כדאי לחכות לדיסק החדש שלהם
בשבועות האחרונים מתחוללת סערה זוטא בביצת המוזיקה הישראלית. להקת פונץ' חוזרת לפעול. היא כבר קיימה הופעת בכורה ומוציאה בקרוב אלבום חדש. לרגל האירוע יוצאים מחדש שני הדיסקים המקוריים שלה, שאזלו זה מכבר מהשוק.
פונץ' מעולם לא היתה להקה פופולרית במיוחד, אפילו לא בהשוואה ללהקות בנות דורה כמו הקספרים או איפה הילד, בטח שלא בהשוואה לאתניקס או משינה, ובכל זאת היא צברה לעצמה גרעין קטן ונוקשה שחושב שמדובר בלהקה הגדולה בתולדות ישראל. האמנם?
ובכן, האזנה מחודשת לשני האלבומים מגלה להקה מצויינת, מוכשרת להפליא, אבל בסיכומו של דבר, שני התקליטים, "פונץ'" ו"צוללת", אינם ממריאים לכדי יצירת מופת וסובלים מבעיות רבות, בעיקר התקליט השני. התקליט החדש, שייצא בקרוב, מסתמן כטוב ובשל מהם. אבל גם כך, מדובר בחבילה שראוי לרכוש, על מנת להכיר שניים מהיוצרים היותר מקוריים במוזיקה העברית, יוסי בבליקי ושלום גד, שהמשיכו אחר כך לקריירות סולו ואלבומים מצויינים, שגם הם אזלו מהשוק וכל הניסיונות להשיבם עלו בתוהו.
הפקה מנוכרת במיטה
יחד עם אלי שאולי ושלום רונבלום, רביעיית פונץ' הסתובבה במחצית השניה של שנות השמונים במועדוני הרוק כהבטחה גדולה. הקול החם של בבליקי וגד והלחנים הכובשים הרכיבו רשימת שירים מרשימה למדי. ואכן, תקליט הבכורה, היה רווי בשירים מצויינים מאוד: "עדינה" המלהיט (חייל אמריקאי במיטה), "ונדמה שישוב" משובב הנפש, "אני מאוהב בבחורה מבת ים" המקפיץ, ושירים טובים אחרים כמו "השלום יגיע", "רדיו", "שיטוט ברחובות" ו"אדי". ואולם, ההפקה המנוכרת מנעה מרוב השירים מלממש עד הסוף את הפוטנציאל הטמון בהם. רונן בן-טל, איש שמבין במוזיקה, פשוט לא התאים לפונץ'. הלהקה החמה והמרגשת הזאת הוכנסה לתבניות רזות מדי, ורבים מהשירים נשמעים מרוקנים מרגש של ממש ומלהט. בנוסף, נדמה שהגיוון הסגנוני גורם לתפזורת קלה, ופונץ' מצליחים להזכיר את ניק קייב, ניו אורדר, והביץ' בויז בעת ובעונה אחת.
בתקליט השני הבעיה רק החריפה, אמנם ללא בן-טל, אבל פונץ' עדיין תקועים ברווח הלא מוגדר שבין הפופ הקליט לרוק המתוחכם, בין האגרסיות לעדינות, בין הפשוט למסובך, והולכים לאיבוד. ובתקליט הזה, בניגוד לראשון, גם אין להיטים של ממש. הנגינה עדיין מצויינת, השירה לעתים מרטיטה והמילים פוגעות, אבל משהו לא מצליח לסחוף.
זה לא אומר שאי אפשר להתחבר למוזיקה של פונץ' ולהתאהב בה. זה אפשרי בהחלט, ועובדה, יש לא מעט שזה קרה להם. לי, מה לעשות, לא. להעריך? להתרשם? זה בוודאי. וחוץ מזה, "עדינה" הוא אחד מהשירי הרוק הגדולים שכתבו פה ומומלץ מאוד לחכות בכיליון עיניים לאלבום החדש.
