שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אחרון ודי

    חמישה קטעים מתוך "הבכיינים", מחזהו האחרון של חנוך לוין בבימויו של אילן רונן

    השבוע עולה בתיאטרון "הקאמרי" מחזהו האחרון של חנוך לוין, "הבכיינים". את המחזה כתב לוין במהלך מאבקו במחלת הסרטן, שהכניעה אותו לבסוף בגיל 56. בחודשים האחרונים לחייו ערך לוין אודישנים לשחקנים שהועיד למחזה "הבכיינים" כהוא שוכב במיטתו בבית-החולים. בניגוד ל"אשכבה", אותו ביים לוין ממיטת חוליו, את "הבכיינים" הוא לא הספיק לביים והשאיר את המלאכה לאילן רונן, שביים לפני כחמש שנים בהצלחה רבה את המחזה "חפץ".
    במרכז המחזה "הבכיינים" עומדות שלוש דמויות של חולים סופניים, שהגיעו לבית-החולים בכלכותה, שם הם חולקים את רגע חייהם האחרונים במיטה אחת. בין התבכיינות להתבכיינות מנסה הצוות הרפואי להנעים את זמנם של הגוססים בתכנית אמנותית. לשיפור מצב הרוח, הם מחליטים להעלות את הטרגדיה היוונית "יסורי אגממנון", המבוססת על מחזהו של אייסכילוס. הטרגדיה עוסקת באגממנון, מלך ארגוס, החוזר לביתו אחרי עשר שנות מלחמה בטרויה. אשתו, קליטמנסטרה, רוצחת אותו באמבט ולאחר מכן רוצחת את אהובתו קסנדרה, בתו של מלך טרויה, אותה הביא הביתה כשבויית מלחמה.
    במהלך ההצגה מת אחד מהחולים הצופים בטרגדיה, ושאר הגוססים בוכים על מעט הזמן שנותר להם לחיות. במחזה משתתפים: אשר צרפתי, יותם זילברמן, יוסף כרמון, מרב גרובר, סנדרה שונוולד, מכרם חורי, דב נבון, גבי עמרני ושבתאי קונרטי.
    לקראת הצגת הבכורה הנה חמישה קטעים מתוך "הבכיינים", המחזה ה-34 של חנוך לוין:

    <1>

    גוסס ותיק: הראש!… הראש!…
    כואב לי הראש!…
    עזרי לי לגמור עם זה!…
    אני רוצה למות!…

    אחות מבוגרת: הנח לנו, איש אומלל,
    לא עצמנו עין זה שלושה לילות,
    אנו עובדות פה בפרך.
    תיכף תמות.
    עוד מעט לא תחריש את אוזנינו,
    עינינו לא ייתקלו בך,
    העולם יהיה חופשי מזעקותיך,
    לא תהיה, גופך יושלך
    לבור, ערום ומלוכלך,
    יירקב לאט, ייטמע באדמה,
    איש לא יזכור אותך,
    סבלך יימחק כלא היה…

    גוסס ותיק: הראש!… הראש!…
    אחות מבוגרת: … ומי שישאל לשם מה היו הזעקות,
    הכאב, הסבל הנורא, ולשם מה
    בסוף המוות – לא ייענה;
    ואנחנו עוד ננשום זמן-מה אחריך,
    עוד יהיו לנו רגעי חיים,
    ואז נמות גם אנו;
    הנח לנו, איש אומלל,
    סבול בדומייה ומות.

    <2>

    מתוך הטרגדיה "ייסורי אגממנון ומותו"

    העם ב': למה לא מזעיקים עזרה?
    למה לא צועקים,
    למה לא מחרישים שמים וארץ?
    למה אף אחד לא עושה כלום?
    קורה דבר נורא, כאן מתים!
    למה לא מזעיקים עזרה?
    העם א': למה א ת ה לא מזעיק עזרה?
    העם ב': חשבתי ש א ת ה…
    קסנדרה: הנה הקהל המביט סביב,
    לראות מה יקרה.
    איש לא פוצה פה,
    שקט מתוח באוויר: המוות!
    זה שכולם עומדים לצפות בו
    במתיחות גדולה, בחלחלה,
    ברחמים, במיאוס, בתחושת זוועה,
    של אלה שפעם זה יקרה גם להם,
    אך לעת עתה עוד לא, לא להם
    לא להם, למישהו אחר.
    קליטמנסטרה: (לאייגיסתוס)
    העם? אתה רואה, העם שותק.
    העם מחכה לראות מה יקרה.
    העם יעשה מה שיאמרו לו.
    עזוב לי את העם,
    עוזר לי רק לשאת את הפגר.
    אגממנון: אבל חכו, עוד לא מתי.
    חושי מעורפלים, אני חלש.
    אני שוכב בגובה קרסולייך
    ומביט בך מלמטה.

    <3>

    מתוך הטרגדיה "ייסורי אגממנון ומותו":

    קסנדרה: שיהיה המוות קל,
    שייחלש הדופק לאיטו עד שיידום,
    כמו שקיעה שלווה לתוך שינה…

    אגממנון: הנה זה בא… המוות…
    זה המוות המפורסם,
    אותו ראינו וראינו,
    ועליו שמענו ושמענו…
    זו שעה נפלאה
    של רעדת הלב,
    והייתי רועד לו יכולתי לרעוד,
    והייתי שר ולוחש באוזנייך
    לו יכולתי לשיר וללחוש,
    זו שעה נפלאה,
    לא היתה, לא תהיה עוד כמותה,
    את גוהרת עלי, ואני תחתייך
    קשוב בלי תנועה,
    כאילו יהיה עוד רגע דבר-מה,
    שכמותו לא ידעתי,
    ואת עוד תדעי,
    ואני לא אדע

    <4>

    אחות מבוגרת: אתה זוכר את חייך העלובים?
    הרפה מהם, תן להם להישמט,
    הזבובים חגו סביבך בכלכותא,
    חצי מזמן חייך גירשת זבובים מריסיך,
    וחצי מזמן חייך בהית באוויר בריקנות;
    נטוש את החיים האלה בקלות,
    אל תהיה, אל תהיה כבר, את גופך
    יאכלו התולעים, אבל אתה לא תחוש
    ולא תדע, ומנוחה שלמה תשרור בך.

    גוסס חדש: אני זוכר, לפנות ערב אחד,
    חיכיתי לה.
    חשבתי שהלב לא יחזיק מעמד.
    חושבים שהזמן לא יעבור.
    בסוף הוא עובר.
    זה היה מזמן.
    בסוף הוא עובר.

    גוסס ותיק: הנה זה בא,
    זה הדבר שלו חיכיתי כל חיי
    כשגירשתי זבובים, וכשגנבתי, וכשבהיתי באוויר בריקנות,
    זה בא, וזה פשוט,
    ורק אלי זה בא,
    הוי, אנשים, איך תבינו…
    רק נגיעה קטנה,
    כמו החלקת מטלית לחה על לוח,
    וכבר נמחית כל התמונה;
    הנה זה בא!…

    <5>

    סניטר: ואני, כששכבתי רצוח, הכנתי לי
    בינתיים הצגת יחיד קטנה ופשוטה:
    נזכרתי בסוס שראיתי פעם אצל פושט העורות.
    הוא היה סוס לבן זקן, כחוש ועייף עד מוות
    מחיים ארוכים של עמל מפרך,
    מעבודה רבה מדי, צליפות שוט ורעב.
    עכשיו הוא הובל בכבדות
    שישחטו אותו ויפשטו את עורו.

    הסוס: לא התלוננתי ולא מחיתי.
    עמדתי במקום שומם ומבודד,
    מישור המכוסה מעט עשב יבש וכמוש,
    פה ושם פזורים עצים זקנים,
    מסוקסים, שבורים וכפופים ביד הסערה.
    על הקרקע היתה מונחת גולגולת,
    ומרחוק אפשר היה לראות ברקע
    שלד מלבין של סוס השרוע ליד ביקתה,
    שבה גר האיש הפושט עורות של סוסים.
    מעל לכל זה היו פרוסים שמים סוערים,
    היום היה קר ועגום ומזג האוויר קודר ומדכדך.
    זו היתה הופעתי האחרונה, אלה היו צעדי האחרונים,
    עמדתי וחיכיתי בראש מורכן, הבטתי בעולם,
    בכולכם, בעיני כל מיש שיודע וחש
    שגם אנו נצטרך לפסוע יום אחד בגיא צלמוות,
    ושחיינו מגיעים לסיומם בדמעות ובשיער לבן.
    מה שנמצא מעבר לזה הוא מסתורין גדול.

    סניטר: וזוהי כל ההצגה כולה:
    סוס זקן, מישור שומם, סוף.
    ואולי עוד משהו, גם הוא ישן נושן:
    כאשר אנו רואים תמונה של יגון בל-יתואר –
    תמונה של בדידות, של דלות ומסכנות,
    של קץ כל הדברים – צצה במוחנו
    המחשבה אודות אלוהים!...

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כרזת ההצגה. הגם אייסכילוס במתים?
    צילום: תיאטרון הקאמרי
    נבון, עמרני וחורי. בכו, בכו, תנו לכל לצאת החוצה
    צילום: תיאטרון הקאמרי
    לוין ז"ל. דיאלוג מתמשך עם המוות
    לאתר ההטבות
    מומלצים