פוקס ניוז כבר תעשה לכם נעים

החדשות לא טובות. בואו נחליף אותן. זה, אם הבנתי נכון, הרציונל העיקרי הניצב מאחורי תביעתו המשוערת של העם, באשר הוא, להחשיך את מסך שידורי סי.אן.אן בישראל או להמירו בידידותי ממנו למשתמש הישראלי, להלן חדשות רשת "פוקס ניוז" האמריקאית. והנה חברות הכבלים כבר מודיעות שאו-טו-טו הן משליכות את סי.אן.אן לבל ניאלץ להוסיף להביט בבואתנו הבלתי מאוזנת הנשקפת מהן, והנה רובי ריבלין כבר אומר שאישית לא יהיה לו איכפת שכן "הסיקור של סי.אן.אן שערורייתי", ואופס, הנה דורית ענבר מהמועצה לכבלים ולוויין כבר אומרת שדעתה "לא נוחה" מסי.אן.אן, והנה עוד שניה נחסם כאן אחד מערוצי החדשות המוערכים, המקיפים, העדכניים והמקצועיים בעולם.

כך שנכון להשבוע, סי.אן.אן הם האנטישמים התורנים, מי שהחליפו במירוץ השליחים הדמיוני הזה את "הצרפתים", מי שבתורם קיבלו את המקל מז'וזה סרמאגו, מי שמתחבר בקו ישיר לדניאל ברנבוים, מי שאביו הרוחני הוא כידוע ואגנר בכבודו. כי מה אתם יודעים; בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, וסי.אן.אן לא רק שלא מצילנו מידם, אלא עוד נותן להם זמן מסך. אז בבקשה, שייקחו את המיקרופונים הבלתי מאוזנים שלהם ואת המצלמות, יעלו על א' ויטוסו לנו מהעיניים.

המחשבה המקומית הסתומה הזו, לפיה עדיף לנו שלא לדעת כלל איך אנחנו נראים שם בחוץ, עומדת לקחת אותנו הפעם למקום חשוך מתמיד; פינוי סי.אן.אן האפשרי מהאורווה הטלוויזיונית שלנו לטובת הסוס המרקד העונה לשם "פוקס ניוז" (ובלוויין "פוקס ניוז" כבר עלתה השבוע, במקביל לסי.אן.אן) הוא המקום שבו נפגשות, לרגע, אמריקה הפוסט-טראומטית פרו-בושית, וישראל הפוסט-איכפתית פרו-שרונית – שתיהן מחפשות לעצמן רשת חדשות דודתית נחמדה ולא מסובכת להבנה, שתטפח להן על הראש בחביבות ותזכור להגיד בכל זמן נתון, אתן נראות נפלא.

איך פוקס ניוז הביסה את סי.אן.אן

פוקס ניוז היא הסיפור החדשותי הגדול של עולם הניוז האמריקאי בשש השנים האחרונות: זו הרשת שעליה פתוחים, כברירת מחדל, רוב מכשירי הטלוויזיה בבית הלבן של בוש, שכן – ממש כמו הישראלים התובעים לגרש מכאן את סי.אן.אן – גם בוושינגטון גילו כי נעים ונחמד יותר כשהחדשות שלך עושות לך מסאז' במקום לצרוח עליך לסדר את החדר. פוקס ניוז היא הרשת שבוש מעדיף לעיתים את כתביה במסיבות עיתונאים, הרשת שאוהבת להקדיש זמן מסך אוהד ונרחב למתנגדים להפלות, להוצאות להורג, לנערים נוצרים לבנים שמתלוננים כי הגייז והשחורים בבתי ספרם נהנים מיחס מועדף. אתם קולטים את הראש: פוקס ניוז היא הרשת של אמריקה הרפובליקנית, השמרנית, הלאומנית, זו שסבלה בחירוק שיניים את מימשל קלינטון ("מימשל קלינטון פשוט שנא אותנו!" טען בריט יום, מגיש המהדורה המרכזית של התחנה, בראיון ל"ניו יורק טיימס"). אה, כן: ופוקס ניוז אוהדת את המדיניות הישראלית השרונית כמעט תמיד.

נכון להיום, פוקס ניוז מכה את סי.אן.אן בבטנה הרכה, עם מספרים שלא חדלים להדהים את התעשיה: על-פי מדד נילסן, בשלוש השנים האחרונות עלו אחוזי הצפיה של פוקס ניוז בקרב הצופים בני 25 עד 54 ב-430 אחוז (!), בשעה שאלו של סי.אן.אן צנחו ב-28 אחוז. בשנה השישית לקיומה, פוקס ניוז עושה רווחים, ושווייה נאמד ב-3 מיליארד דולר. ב-65 מיליון בתי אב בארה"ב בהם נקלטות פוקס ניוז וגם סי.אן.אן – שתיהן רשתות חדשות בכבלים – לפוקס ניוז יתרון של 30 אחוז.

מיהו הצופה האמריקאי הממוצע של "פוקס ניוז"? אתם מסתכלים על בן 57 מאחת המדינות הנחשבות "אדומות" – משמע תומכות-בוש-לא-משנה-מה – שמשכורתו הבינונית עומדת על כ-58 אלף דולר לשנה והוא חש בכל ליבו כי התקשורת עוינת, שלא לומר נשלטת בידי מאפיה ליברלית-דמוקרטית-אליטיסטית. נשמע מוכר?

"זה קהל גדול ונאמן", אמר ל"ניו יורק טיימס" רופרט מרדוק, המיליארדר האוסטרלי בן ה-71 שהקים את התחנה כחלק מאימפריית "ניוז קורפ" שלו. "הסיקור בכלי התקשורת האחרים הפך יותר ויותר מוטה שמאלה, ואנשים פשוט גוועו ברעב לקצת אלטרנטיבה".

בעצמו שמרן אדוק ומי שהביא על אמריקה תקשורת ימנית מגויסת מזן ה"ניו יורק פוסט" וטלוויזיה טבלואידית נמוכת-מצח לעיתים מסוג רשת "פוקס" – הבין מרדוק בשנת 96' כי על מנת להשלים את כיתור אמריקה ברצינות יהיה עליו להיכנס לעסקי החדשות. טד טרנר, ממציאה ובעליה של סי.אן.אן (בטרם נמכרה לאימפריית טיים-וורנר), כמעט נשנק מצחוק כששמע על כוונתו של הקמיקזה מרדוק לנסות לדגדג את המונופול של ענק החדשות שלו, ועוד מהצד הימני של המפה; ארבעה נסיונות קודמים לייסד באמריקה רשתות חדשות קונסרווטיביות נכשלו, ו"פוקס ניוז" עלתה לאוויר עם תקציב קטן פי עשרה מזה של סי.אן.אן, עם 700 עובדים שאמורים היו להתחרות ב-3,500 של הרשת הוותיקה ועם תשעה סניפים בעולם מול 30 של סי.אן.אן. "אנחנו נמחץ את מרדוק כמו חרק", צוטט אז טרנר. הוא עוד יצטער.

בהקימו את פוקס ניוז, מרדוק לא ניסה אפילו להעמיד פנים כי לעמדותיהם הפוליטיות של המועמדים למישרות אין כל חשיבות; דווקא היתה. לתפקיד נשיא הרשת גויס, לא תאמינו, רוג'ר איילס. מיהו רוג'ר איילס? עיתונאי בתחביבו בלבד; איילס, 61, הוא גאון שיווק ומי שבנה והוביל קמפיינים מצליחים ובהמשך שימש יועץ בכיר עבור ניקסון, רייגן ובוש האב. בין לבין, הספיק איילס להשיק גם את הקריירה של ראש לימבו, כיום מגיש תוכנית רדיו ימנית-שמרנית מצליחה, ולשמש כנשיא CNBC, הרשת הכלכלית מבית אן.בי.סי. אתם מבינים כי איילס איננו, בדיוק, תומך מרצ. האיש הכריזמטי הזה, מי שתואר בעבר על-ידי אחד מעוזריו של בוש כ"בעל שתי מהירויות בלבד – תקיפה והריסה", ברא את "פוקס ניוז" תחת הסלוגנים "סיקור הוגן ומאוזן" (“Fair and Balanced”) ו"אנחנו מדווחים. אתם מחליטים" (“We Report. You Decide”). לכתבים הורה שוב ושוב "להביא את שני הצדדים של כל סיפור" ו"ליצור ערוץ שישמש מקלט בטוח לצופים המחפשים מיפלט מהדיווח החד-צדדי של המתחרים".

אם יש הודאה אחת שלא תוציאו מאיילס גם תחת איומים, מדובר בהכרה בכך ש"פוקס ניוז" היא מלכתחילה רשת בעלת נטיה ימנית ברורה. הוא יטען שזה רק נראה ככה מכיוון ש"האחרים פשוט כל כך נוטים שמאלה". בהתאם, את מי הביא איילס להוביל את התחנה? לתפקיד סגנו הוצנח ג'ון מור, קתולי מאמין המוכן לומר לכם לציטוט כי יתכן שהאפיפיור הוא קדוש חי. מגיש התוכנית הפופולרית ביותר בתחנה, "דה אוריילי פקטור", הוא ביל אוריילי, בעבר חבר רשום במפלגה הרפובליקנית ומי שעזב אותה לאחר שדבר חברותו פורסם ב"וושינגטון פוסט". אוריילי, מי שנהנה להכריז על עצמו כפופוליסט, אוהב לארח באולפנו אורחים צעקניים במיוחד, ולא בוחל בצעקות וקללות בעצמו. האייטמים, ברובם, קלים להבנה: אנשי הצווארון הכחול של אמריקה מנוצלים בידי "נערי הרווחים הגדולים"; כספי משלם המיסים מבוזבזים בידי המימשל בדרכים שאין נלוזות מהן. "אני מייצג את האדם הפשוט", הסביר אוריילי לטיימס.

מגיש המהדורה המרכזית של הרשת, בריט יוּם, אמר בעבר ל"קולומביה ג'ורנליזם רוויו": "אנחנו מאמינים שיש בחוץ הרבה מאוד אנשים שהרגישויות שלהם נפגעות על-ידי מה שהם רואים בחדשות של הרשתות הגדולות". נחמד, לא? בערך כמו התביעה לסלק את סי.אן.אן; אנחנו רגישים מדי בשביל החדשות שלהם. זה ממש עושה לנו פריחה. בואו ניפטר מזה.

שלא כמו סי.אן.אן, המסך של "פוקס ניוז" הוא חגיגה טבלואידית על סטרואידים במיטב מסורת עדות התקשורת המרדוקית. הקצב מהיר, הגרפיקה נותנת בראש, הכותרות קצרצרות, עושות מאמץ הירואי לתמצת כל סיפור – מורכב ככל שיהיה – לסלוגן של שלוש-ארבע מילים, רצוי כאלה שיערבו את הצופה רגשית (לאחר מקרה ירי בבית ספר בקליפורניה במרץ השנה, הלכו שם על "טרור בבתי הספר שלנו"). המזרח התיכון, על-פי הכותרות ב"פוקס ניוז", נמצא בכל זמן נתון "על סף מלחמה". המסך רועש מגראפיקה, כיתובים ועודף אינפורמציה. הצבעים – צבעי הדגל האמריקאי: אדום, כחול, לבן. הטונים: זוהרים, הוליוודיים, דרמטיים. הסגנון: בידורי.

להוציא מהדורות החדשות המרכזיות, ממלאת פוקס ניוז את רוב זמן המסך שלה בתוכניות קשקשת, אירוח אקטואלי וצעקות באולפן. נתן זהבי, עצבני, היה מרגיש שם יותר מבבית. פוקס ניוז היא כל מה שסי.אן.אן לא מצליחה, או לא רוצה, להיות: חדשות כבידור נגיש. "בסי.אן.אן אימצו גישה שאומרת 'איכלו את האפונה שלכם. זה חשוב!" איבחן כתב פוקס ניוז בבית הלבן, ג'ים אנג'ל, בראיון ל"טיימס". "אם תנמיך את הווליום כשאתה צופה בהם – כמה פעמים אתה רואה אותם מחייכים?"

ההסתבכות הישראלית של סי.אן.אן

השאלה האם "פוקס ניוז" מסוגלת, בכלל, לחיות את הבטחתה המתמדת – חדשות הוגנות ומאוזנות – מטרידה לא מעט מבקרי תקשורת בארה"ב, שכן מה הסיכוי כי רשת חדשות שכל מגישיה ועורכיה הבכירים ממקמים עצמם ימינה מהמרכז הפוליטי תישאר נטולת-פניות? FAIR, אגודה אמריקאית מרכזית לתקשורת הוגנת, כבר כינתה את פוקס ניוז "הערוץ החדשותי הכי נוטה פוליטית". בן באגדיקיאן, לשעבר דיקן הפקולטה לעיתונות בבארקלי, הסביר כי משמעות הסלוגן "אנחנו מדווחים. אתם מחליטים" היא למעשה "אנחנו מחליטים איזה חדשות אתם מקבלים, ואתם מחליטים בהסתמך על מה שדיווחנו לכם".

מהדורות החדשות עצמן, יש לציין, אכן מאוזנות ברובן. אלו התוכניות הצדדיות – שבהן נותנת פוקס ניוז פיתחון-פה לאמריקה שמרנית וימנית – שמטרידות את המבקרים. הווארד קורץ, מבקר ה"וושינגטון פוסט" שעקב אחרי שידורי הרשת, הגיע למסקנה כי דיווחיה "מאוזנים באופן סביר", אבל "בהחלט לא היה עולה על הדעת לפני עשור, נניח, כי מישהו מגויס כמו רוג'ר איילס יוולד מחדש כמנהל רשת חדשות". ריס שונפלד, נשיא סי.אן.אן הראשון וממייסדי הרשת, לא נותן צ'אנס: "פוקס ניוז הם הרבה יותר מדי דיבורים ומעט מדי חדשות", אמר בעבר. "והם גם צפויים: אתה יודע שתיתקל בגישה ימנית לכל נושא".

פוקס ניוז, בתגובה, מפעילה מזה שש שנים טקטיקה שהתגלתה כיעילה במיוחד, לאמור: אנחנו? ימנים? אם בכלל, אנחנו הרשת היחידה שאינה נוטה לשום כיוון. הקהל האמריקאי, יותר מאי-פעם בעבר, קונה את זה. סי.אן.אן סובלת שוב ושוב מקיצוצים ופגיעות תדמיתיות – בינואר האחרון פוטרו שם 400 עובדים - ושמועות גורסות כי הרשת מנסה, בהצלחה חלקית מאוד, לאמץ חלק מהטון והגישה של פוקס ניוז. אם סי.אן.אן נבנתה על הפיכת החדשות לכוכב הראשי, ללא מגישים-כוכבים, ללא תוכניות דגל, ללא משוא-פנים, פוקס ניוז מטפחת כוכבים, תוכניות ועמדות. "סי.אן.אן הם כמו חברת המים", סיכם דניס מוריי, מפיק בכיר בתחנה, ל"ניו יורק טיימס". "אתה חושב עליהם רק כשצינור מתפוצץ. אנחנו יוצרים 'טלוויזיית מפגש' – טלוויזיה שאנשים מתכננים לראות מראש. כמו 'חברים'".

גם בישראל הולכת סי.אן.אן ומסתבכת. לאחר תקרית קודמת בה הציגה את מפת ישראל בגבולות 67', מילכדה את עצמה הרשת לפני שבועיים, כשבחרה שלא לשדר ראיון עם ליאור וחן קינן, הורי התינוקת סיני קינן, שנרצחה בפיגוע בפתח תקווה. כתחליף, שודר ראיון עם אמו של המחבל. הרשת התנצלה, והבהירה כי הראיון עם הזוג קינן הושמט רק בערוץ הבינלאומי של הרשת, ושודר בערוץ האמריקאי. קצת קודם, הספיק טד טרנר להאשים את ישראל בהפעלת "טרור נגד הפלסטינים". ישראלים בארה"ב, הניזונים משידורי הערוץ האמריקאי של הרשת, מדווחים על עודף זמן מסך בולט לטובת הצד הפלסטיני. לאחר שחברות הכבלים בישראל – המריחות כאן סיכוי לרווח תדמיתי (ואולי גם כלכלי) נקי – הודיעו כי ישקלו להמיר את שידורי סי.אן.אן באלו של פוקס ניוז, נחת בארץ בסוף השבוע איסן ג'ורדן, סגן נשיא הרשת העולמית, בניסיון להבטיח כי אין לסי.אן.אן כל כוונות זדון אנטי-ישראליות. מי שלא רוצים להשתכנע, לא סביר שישתכנעו.