מסך פראי

השלישייה הפותחת

ציון לשבח: לרמי ורד, שלא מתייאש ומנסה לבצע הצחקות גם בסימטה הנידחת של ערוץ 10.

ציון לגנאי: אולפן המונדיאל של הערוץ הראשון נראה כמו הדבר הכי פחות שמח עלי אדמות. האם זה בגלל שמאיר איינשטיין נשאר בארץ?

בייב השבוע: ארז טל בחליפות ובעניבות של "רק בישראל" יוצא בליל שבת לפגרה, ולאגף הנשים שאוהדות אותו הוא יחסר מאוד.

שמש חוזרת: שימו לב לאורלי ויינרמן

כן, אז "שמש" חוזרת עם בואה של העונה החמה ב"קשת". אחת הסיבות האחרונות לצפות בקומדיית המצבים הישראלית הכי ותיקה על המסך היא דמותה של עוגן, בכיכובה של אורלי ויינרמן. ההומור כבר שחוק, הסיטואציות בנאליות, המשחק לא משחק, וצביקה הדר הוא כבר פארודיה על עצמו. אבל ויינרמן רק משביחה. היא לא רק סמל הסקס המוביל כיום בישראל. מעקב אחר דמותה לאורך עונות הסידרה מעלה אישיות מסך שהולכת ומתפתחת לנגד עינינו. הליהוק שלה מאוד מדויק, וכשמה כן היא, העוגן האמיתי של שמש. כניסה שלה לסצינה תמיד תטלטל את ההומור דרגה אחת מעלה. הסיטואציה תקבל שידרוג. המבט הדבילי של הדמות יספק שעשוע. גם יופיה של ויינרמן אין להקל בו ראש, בעידן שאסתטיקה ומותגים מובילים קווי אופנה. ויינרמן היא גם קומיקאית טובה, עם חוש תיזמון טוב ומשחק מדוד. הגיע הזמן לראות בה הרבה מעבר לסתם בייב ריקנית. היא באמת שחקנית מצוינת.

דיווחי סי.אן.אן: די לבכיינות

אין ספק שרשת החדשות האמריקאית סי.אן.אן אינה חפה מטעויות, אבל נדמה לי שמוגזם להאשים אותה בחד-צדדיות לטובת הפלשתינים. מתברר שעיתונאים זרים מתקשים להבין את הקונפליקט ברמת הניואנסים, ולא תמיד מבינים את המורכבות של הסיכסוך הישראלי-פלשתיני. אולי הם פשוט לא עיתונאים חדים מספיק. אבל דומה שעדיף לנו לחדול מן הפרנואידיות האוטומטית שמקפיצה אותנו בכל פעם שסיקור האירועים אינו לטובתנו. הלוחמה של השנתיים האחרונות מציגה זוויות רבות של דיווח. צפייה אקראית בכמה מהיממות האחרונות בדיווחי הרשת, אליה נחשפתי, לא נותנת סימוכין לטענות על הטיה חד-צדדית. נהפוך הוא. דיווחי סי.אן.אן היו מאוזנים, הוגנים, אובייקטיביים עד כמה שזה ניתן, ובהחלט לא יצרו אצלי את הרושם של גוף תקשורתי שהפך לשופרו של אחד הצדדים. מדינת ישראל נמצאת במאבק. במקום להאשים את כלי התקשורת הזרים, עדיף לה לייעל את עבודת ההסברה ולראות פירות בעמלה. לא ניתן לצפות משום עיתונאי זר שיעשה את העבודה בשבילנו.

יואב טוקר: מילא את המסך בקסם

רשות השידור הודיעה בשבוע שעבר שהיא לא מחדשת את החוזה עם יואב טוקר, האיש והאגדה, כתב הערוץ הראשון בפריז, והדמות שיותר מכל מילאה את המסך בקסמה של עיר האורות. מה באמת יש ביואב טוקר שמעורר חיוך, סקרנות, התייחסות? קודם כל, טוקר הוא כתב ותיק המופיע על המסך למעלה מ-20 שנה, באותה משבצת ממש. כלומר, בכל פעם שראינו את טוקר, גם שמענו את הסלוגן הנפוץ, "כאן יואב טוקר, פריז". לכן אין פלא שהכתב בעל הארומה הצרפתית והמבטא המיוחד הפך לדמות שכל ישראלי מכיר, ויודע לחקות. לכן אין פלא שטוקר הפך לחביבן של תוכניות הסאטירה, "רק בישראל", "החמישייה הקאמרית" ואחרות, שניסו לגחך על חשבון המתח האמיתי או המדומה בינו לבין עמנואל הלפרין, עוד פרנקופיל המצויד בשארם ובמבטא הנכונים, שלכאורה משווע להחליף את טוקר בתפקידו בבירה הצרפתית. פרידה מטוקר, לכן, היא פרידה ממכר קרוב, מחבר, מידיד, מאיש שליווה אותנו שנים רבות, ואולי פורש. נכון, אנחנו לא ממש זוכרים על מה הוא דיווח, אבל נדמה שלאיש לא אכפת. טוקר הוא השאנז אליזה, הקרואסון, הטור אייפל וכל מה שמסביב. עזבו אתכם עכשיו מדיווחים עיתונאיים. תנו לנו להריח את פריז, ודיינו.

על המגש: אנדריאה דל בוקה

תוכנית: "סלסטה" (ערוץ ויוה)

גרדרובה: לימור לא היתה מתביישת

פריזורה: ממיטב האייטיז הנפוחים

נימה: דרמטיזציה עד הסוף

מוטו: להפוך לרומן למשרתות

גימיק: הדמעות

סיכום: מתוקה גם בפעם האלף