ביקורת הופעה: אנשים, שלושים שניות, זוז!

כחודש לאחר שהוציאו את דיסק הבכורה המפתיע לטובה שלהם, מתייצבים "האנשים" לראשונה על במה גוש-דנית. אולי כמחווה לשם אלבומם, "מוסיקה מהמרתף", נבחר לצורך הבכורה החגיגית ה"הייניקן הבימה קלאב", המזכיר בונקר לא פחות מאשר מועדון רוק. מול מועדון מלא מפה לפה בקהל שרובו "ביתי" (חברים, משפחות ואנשי תעשיית המוסיקה), ניסו "האנשים" לענות על השאלה המתבקשת: האם להרכב החדש יש סיכוי להיכנס לסצינת הרוק המקומית?

מי ששמע את "מוסיקה במרתף" יכול לנחש שמשימת העברת השירים מאולפן ההקלטות לבמה מול קהל חי אינה פשוטה. המוסיקה של החבורה שקטה ברובה, מנומנמת ומהורהרת, כזו שיכולה להחזיק היטב כמוסיקת רקע, או כפסקול להתכרבלות מתחת לשמיכת פוך עבה. שום קטע מ- 12 השירים שבדיסק הבכורה לא מצטייר כידידותי לבמה במיוחד. "האנשים" בחרו בשני פתרונות בשביל לפתור את הבעיה הזו. במשולב עם שירי הדיסק הם שרו שירים נוספים, כאלה שיותר מתאימים במהותם לנגינה חיה תחת עין הקהל, ולשירים הקיימים שבוצעו הוספו תפקידי גיטרה דומיננטיים, או הוגברו אלו הקיימים כבר.

ייתכן מאוד שהפתרונות הללו אכן היו גורמים ל"אנשים" לעבור היטב את טבילת האש שזומנה להם, ולכן כה חבל שתנאים טכניים היו בעוכרם. הבעיה המרכזית של המופע שעלה אמש על היה הסאונד. במה שמצטייר כאנטומיה של פספוס מאוד לא מתבקש, הבלאנס החריב חלקים רבים מהופעת "האנשים". כבר בתחילת הערב, ממש עם הפריטה הראשונה של ראש ההרכב דרור שוסטק על הגיטרה החשמלית, החלו הבעיות. צליל הגיטרה לא מגיע למגבר ושוסטק ועוזריו מנסים דקות ארוכות לפתור את התקלה. כשהיא לבסוף נפתרת, מחליף את דממת המגבר זמזום רועם, שלא עושה רושם כי הוא מתכוון להיעלם. הצלילים עוברים מעל האוזן במקום דרכה. לעתים עמום, לעתים צורם, הסאונד מסרב לשתף פעולה ולהעביר נכונה לקהל את מה שקורה על הבמה. השירה נשמעת לא ברורה, גם בפרונט וגם כשמדובר בקול שני. כן, דווקא הפונקציה הזו, שמצריכה טיפול סאונד עדין שיספק אפקט מדויק, כמעט ומתבטלת לאור הטיפול הלא ראוי בקונסולה שמאחור.

בתוליות וחוסר ניסיון

בהתחשב בעובדה שעל עטיפת הדיסק של "האנשים" אין כלל תמונות של חברי הלהקה, מעניין להדביק את הפרצופים לקולות המוכרים. הקול הסקסי שמאחורי "ברזילרה" מתברר כנירית דמסקי, שמצליחה לשדר חן רב. שוסטק, שקול ה"עמיר לב" שלו גורם למאזין לדמיין איש מבוגר מעט, עם שיער כסוף וזיפים, מתגלה דווקא כבחור צעיר וגבוה עם ראש מגולח. כך גם ערן נתנס הבסיסט.

בתפקוד של הלהקה עצמה יש מעין סתירה. מצד אחד ניכר שמדובר בנגנים טובים ובקיאים, כאלה שלא מפחדים גם לשלב כלים פחות קונבנציונאליים בעבודתם. מהצד השני, ההתנהלות הבימתית שלהם מקרינה בתוליות וחוסר ניסיון, מהסוג שלא מאפשר לפספס את העובדה שמדובר בצעדים ראשונים מול קהל. על שוסטק ניכר שהוא משתדל להחזיק את המופע על גבו. בלי קטעי קישור, או עם קטעי קישור מינימליסטיים ("לשיר הבא קוראים Late Bloomer. Late Bloomer זה מישהו שפורח מאוחר") וללא התנהגות בימתית יוצאת דופן, הוא מצליח לשדר נוכחות.

נתנס הבסיסט מהווה חיזוק לשוסטק ולוקח לעתים את תפקיד "הראש הגדול" שעל הבמה. מציג את חברי הלהקה והנגנים האורחים ("דרור, מה שם המשפחה שלה?") ושומר על המשכיות במעברים בין השירים. אם מתעלמים מבעיות הסאונד של הערב, אפשר להגיד שהעברת השירים לבמה הצליחה ברובה. הקהל נשאר מפוקס על הקורה מולו, הביצועים החיים בהחלט מעניינים את האוזן וגורמים להשוואות מתבקשות לגרסאות הדיסק. השירים החדשים גם כן מסקרנים, במיוחד שיר בשם "אדמה". כשעה ורבע אחרי שעלו על הבמה, "האנשים" יורדים ממנה. ספק אם "האנשים" הם התרנגולות שיטילו את ביצי הזהב, אבל, כך או כך, הם צריכים עוד הופעות רבות, בשביל להוכיח אם הם קורצו מהחומר שראוי שיעמוד על במות.

"האנשים בהופעה", 25.6 , הייניקן הבימה קלאב, תל-אביב.