קיר הברזל

הניתוח והמסקנות של זאב ז'בוטינסקי במאמרו המפורסם על "קיר הברזל" מוצעים השכם והערב כתשובה למצב הקשה אליו נקלענו בימים האחרונים. ואכן, ראוי לקרוא בעיון את המאמר אשר נכתב לפני קרוב לשבעים שנה. אין ספק שהוא רלבנטי לימינו אלה. אלא שהמסקנה הנובעת מהכתוב הפוכה מזו שמסיקים אלה שרואים את עצמם כתלמידיו (למשל משה ארנס).

ז'בוטינסקי קובע במאמרו כי אין שום סיכוי שהערבים יהיו נכונים להשלים עם קיומה של מדינת ישראל כל עוד קיים בלבם זיק של תקווה שיעלה בידם להשמידה. גישת הערבים נובעת דווקא מהיותם אומה חיה ולא אספסוף, "ואומה חיה", קובע ז'בוטינסקי, "מוכנה לוויתורים בשאלות גורליות כאלו רק בזמן שלא נותרה כבר כל תקווה 'להיפטר', ושבקיר הברזל נסתמה כל פרצה. רק אז מאבדות את השפעתן הקבוצות הקיצוניות עם סיסמאותיהן – 'לא, לעולם לא!', ורק אז יופיעו המתונים כשבידיהם הצעות בדבר ויתורים הדדיים…".

אכן, דברים כדורבנות, ואין ספק שהוכחה צדקת הטיעון, כי רק כאשר ישתכנעו הערבים שאין להם סיכוי לחסל את ישראל יהיו נכונים לדון בפשרה עמה. כדי שקיר הברזל ימלא את תפקידו, לא מספיק שהוא יהיה קיים אובייקטיבית, כלומר שלא ניתן להשמיד את ישראל באמצעים צבאיים. הכרחי שהערבים יכירו בקיומה ויסיקו את המסקנות הנובעות מכך. וכך אכן קרה. בנאומו בכנסת, בנובמבר 1977, הצהיר נשיא מצרים המנוח אנואר סאדאת, כי הגיע למסקנה שלא ניתן להכריע את ישראל בשדה הקרב ולכן החליט לבחור בדרך הפיוס.

קיר הברזל מילא אפוא את ייעודו בדיוק כפי שחזה זאב ז'בוטינסקי. הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן, היחסים הכלכליים המתפתחים עם חלק ממדינות המאגרב והמפרץ הפרסי, המשא ומתן עם סוריה, וכמובן הסכמי אוסלו, ממחישים את צדקת הרעיון של קיר הברזל – הניסיון הקשה אילץ את העולם הערבי להכיר בכך שאת ישראל לא ניתן להשמיד, וחלק גדל והולך של מנהיגיו, כולל ההנהגה הפלסטינית, אכן גילה נכונות להסיק מכך את המסקנות.

התהליך עצמו, כפי שמוכיחים האירועים האחרונים, הוא מסובך ומפותל, והוא מלווה במשברים ובעימותים המאיימים לעתים לחסלו. אירועים אלה אין בהם כדי לשנות את המציאות של קיר הברזל – העובדה שהערבים אינם מסוגלים להשמיד את מדינת ישראל.

אולם לקיר הברזל, כמו לכל קיר, יש שני צדדים. הצד השני במקרה זה הוא שאין פתרון צבאי לבעיה הפלסטינית. את העובדה הזו המחישו שלושים ושלוש שנות כיבוש, המחישה מלחמת לבנון, המחישה האינתיפאדה, וממחישים אירועי הדמים של הימים האחרונים. הסכמי אוסלו היוו ביטוי להכרת שני הצדדים בנכונות של קביעה זו. מהסכמים אלה לא תיתכן חזרה חד-צדדית, שכן הם אינם מבטאים חלום רומנטי, אלא את המציאות שבה חיים שני עמים שאין להם ברירה, אלא למצוא דרך לחלק את הארץ האומללה הזו ביניהם, מאחר שאינם מסוגלים לחיות בה בצוותא.

ראוי שדברי זאב ז'בוטינסקי ינחו גם את אלה הרואים עצמם תלמידיו, אלה שמתנים את תמיכתם בממשלת חירום בכך שזו תחזור לאמץ את האשליה שלקיר הברזל יש רק צד אחד.

פרופסור זאב הירש, מרצה לניהול בינלאומי וראש התואר השני בבית הספר למנהל עסקים, המכללה למנהל בראשל"צ