לחזור לעצמנו, ומהר

משהו לא טוב עבר על בית"ר בשבועיים האחרונים. למרות המצב המצוין שלנו בטבלה והעובדה שלא הפסדנו אף משחק עד כה, לא הצגנו יכולת טובה בשני המחזורים האחרונים, והלחץ על הקבוצה עצום. בשל היותה הקבוצה הגדולה והמתוקשרת בארץ, סובלת בית"ר ירושלים מעודף מעורבות חיצונית. התקשורת מנפחת כל אירוע קטן, מוסיפה לו מלח ופלפל, ואנחנו, השחקנים, צריכים לקחת הכל בפרופורציות הנכונות.

פגרת הנבחרת כפתה עלינו הפסקה שלא הוסיפה לנו, ואחרי שרק בקושי ניצחנו את מכבי תל אביב בבית, הגענו למשחק החוץ החשוב ברמת גן במצב לא כל כך טוב.

המשחק נגד בני יהודה, עם כל הרעש סביבו, היה קשה במיוחד. אני פתחתי על הספסל, למרות שהרגשתי שמגיע לי לשחק, במיוחד לאחר כל מה שקרה עם אלון בשבוע האחרון. הרגשתי שאני יכול לעזור לקבוצה לנצח את המשחק.

במחצית הראשונה היינו חלשים, לא הגענו לאף מצב, ובני יהודה ירדו בצדק לחדרי ההלבשה כשהם מובילים 0:1. כל המחצית חיכיתי להוראה של אלי גוטמן להתחיל להתחמם, ואני שמח שכשנכנסתי עזרתי להביא את השינוי. במחצית השנייה כל הקבוצה קצת התעוררה, ולרגעים מסוימים הפגינה את היכולת הרגילה שלה. אני שמח כמובן שהבקעתי שער חשוב, אבל הייתי מעדיף שזה יהיה שער ששווה שלוש נקודות, ולא רק נקודה אחת.

בסיומו של משחק כזה התחושות תמיד מעורבות. מצד אחד, חזרנו פעמיים מפיגור במשחק חוץ, הוכחנו אופי ובגרות ברגעים קשים, ואלו בוודאי תכונות שנזדקק להן בדרך הארוכה לאליפות. מצד שני, קשה להתעלם מהרגעים החלשים שלנו, ואי אפשר לקוות שהמזל תמיד יעמוד לצידנו. בשבועות הקרובים נצטרך לעבוד קשה כדי לחזור ולהציג את היכולת האמיתית שלנו.

היום אני וחברי נחזיק אצבעות לשחקני הפועל חיפה, בתקווה שינצחו בדרבי ויעזרו לנו לשמור על המקום הראשון בטבלה. גם אם המירוץ לאליפות של בית"ר ירושלים תלוי קודם כל בנו, קצת עזרה מאחרים אף פעם לא תזיק.