שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    הרמטכ"ל שקבע את הנולד

    נדמה שמאז רפאל איתן לא עמד מפקד הצבא בעין הסערה באופן מובהק כל כך כמו הרמטכ"ל הפורש שאול מופז. בהיעדר מערכת אזרחית שתהווה איזון למונופול של הצבא על מודיעין, עבודת מטה והערכת מצב, הפכו ימיו של מופז לימים שבהם – יותר מבכל זמן אחר – הצבא מנהל את המדינה. עפר שלח מסכם את כהונת הרמטכ"ל

    מעצם טבעו של התפקיד בחברה הישראלית, כל רמטכ"ל עומד בחזית תשומת הלב הציבורית. בעוד שבמדינות אחרות מדובר בתפקיד מקצועי בארגון מקצועי, בישראל הרמטכ"ל עומד בראש ארגון שהוא הסמל המובהק ביותר של החברה. הוסיפו זאת לעובדה שצה"ל הוא צבא שלוחם כל הזמן, ותקבלו בולטות נדירה של קצין בחברה דמוקרטית.
    ועדיין, נדמה שמאז רפאל איתן לא עמד מפקד הצבא בעין הסערה באופן מובהק כל כך כמו הרמטכ"ל הפורש. שאול מופז – שבראשית כהונתו דובר עליו כעל ביצועיסט אפור של ארגון מחדש – הצליח לגעת כמעט בכל אחד מהצדדים המורכבים של התפקיד המסובך הזה.
    כמוביל גייסות לקרב, היה מופז אחד הרמטכ"לים המוצלחים ביותר שהיו לצה"ל בעשורים האחרונים. בעזרת דור טוב במיוחד של מפקדי שדה בדרגים הבינוניים, בעיקר מפקדי חטיבות הצנחנים והחי"ר, ותוך הטמעה מוצלחת של לקחים מלחימת הבט"ש בה עסוק הצבא בעשור האחרון, הצליח מופז בשנה האחרונה לכהונתו להשיג תוצאות טובות במה שנראה מלכתחילה כמערכה מסובכת במיוחד.
    בצה"ל חששו מכמות גדולה של הרוגים בפעולות כמו הכניסה למחנות הפליטים וכיבוש הערים הפלסטיניות. זה לא קרה, גם משום שההתנגדות בצד השני היתה של כנופיות לא מאורגנות (בניגוד להערכה שחזתה מנגנונים מסודרים של ממלכת טרור), אבל בעיקר, מהצלחה טקטית וביצוע מדוייק של קצינים קרי רוח. כשזה קורה לאורך כל החזית, השבחים מגיעים למי שעומד בראש הפירמידה.
    מופז גם היה מנהל טוב מרוב קודמיו. מאז תחילת שנות השמונים מדברים בצה"ל על השינוי הגדול שמביאה עימה הטכנולוגיה, מה שזכה לכינוי הלא מוצלח "צבא קטן וחכם". כבר עשור, בתנאים של תקציבים מתקצצים וחברה מגוייסת פחות ופחות, ברור שלשינוי הזה צריך להתלוות ארגון מחדש. מופז הצליח בכך, בשקט ותוך גיוס מוצלח של אנשים ומשאבים. צה"ל הציג בימיו מטרה מאוחדת יותר מאי פעם בעשור האחרון.
    אבל בהעדר מערכת אזרחית של ממש, שתהווה איזון למונופול של הצבא על מודיעין, עבודת מטה והערכת מצב, הפכו ימיו של מופז לימים שבהם – יותר מבכל זמן אחר – הצבא מנהל את המדינה. מופז התכונן לעימות עם הפלסטינים מתוך הנחות מסויימות, וכיוון שלא היה מי שישים אותן במסגרת הנכונה, וישמור על האיזון הנכון בין דרג מדיני לצבאי, הן הפכו למציאות. "רמטכ"ל שראה את הנולד", קרא לו סבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות". לא ממש ברור אם במקרה הזה, לא מדובר ברמטכ"ל שקבע את הנולד.
    וכך הגענו לאבסורד המאפיין את ימיו ליד ההגה: הצבא מצליח היטב טקטית, אבל המצב הולך ומתדרדר. הצבא משיג נצחונות בעימותים מקומיים, אבל אין להם שום תרגום בתמונה הגדולה. ובסופו של דבר, ראיית העולם הזו הובילה למצב, שבו רוב מכריע של תושבי ישראל חושבים שהמבצעים הצבאיים לא יעזרו בהרבה (למעלה מ-70% סבורים שכיבוש הגדה האחרון יקטין את הטרור רק לטווח קצר, אם בכלל), אבל רוב גדול עוד יותר תומך בהם.
    קשה להאשים במצב הזה את הרמטכ"ל, אלא את המערכת שהוא פועל בתוכה. מופז לא היה פוליטי במובן (הנכון לחלק מקודמיו) שראה לפניו תכלית אישית לימים שאחרי הצבא. הוא הסתכל על הדברים כחייל. אלא שלראיית העולם הזו חייב להיות איזון אזרחי. ובמקום שהאיזון הזה איננו, העובדה שהרמטכ"ל הוא איש ביצוע טוב ונחוש טובה אולי לציון הפרטי שלו, אבל איננה מועילה הרבה לקהילה שהוא משרת.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים