ליהוק של להקה

ביום העצמאות האחרון הפעלתי את הטלוויזיה ונפלתי על הסרט הכי ישראלי בעיני, "הלהקה". חיש קל התחלף מצב הרוח המלנכולי הכללי בנוסטלגיה מתוקה. מצאתי את עצמי מול המירקע מדקלמת דיאלוגים שלמים בעל פה ומזמזמת את השירים. אולי בגלל זה נמלאתי אושר גדול כששמעתי שצולם הפרק הראשון בעונה החדשה של "היו סרטים" (שידור חוזר בחינוכית 23, יום ה' 19.30) והוא הוקדש, כמה סימבולי, ל"הלהקה".
כשנשלחתי לראיין את החבורה, דמיוני עבד שעות נוספות: ראיתי את עצמי מראיינת את לירון נירגד, מבקשת ממנה שתשיר לי סולו את "אילו ציפורים", ושהיא וגידי גוב ישחזרו לי את הדיאלוג המופלא ביניהם: "מיקי זה ממיכל?" - "לא, מיקי זה ממיקרוב", או "אפשר להחליף איתך כמה מילים?" - "יש לך מילים להחלפה?"; מסתכלת על גילת אנקורי, גלי עטרי וחלי גולדנברג ומחמיאה להן שגם עכשיו, אחרי יותר משני עשורים, הן נראות נפלא; ולבסוף מבקשת מכולם ללבוש כפפות לבנות ולשחזר לי את הופעת האיחוד ההיסטורית שהתרחשה ב"לילה גוב" לפני שש שנים.
אבל המציאות טפחה על פני. הגעתי לראיין אותם באולפני הטלוויזיה החינוכית, נתקלתי בגידי גוב שהיה לחוץ בזמן, בטוביה צפיר החביב שניהל שיחה ערה בחדר ההלבשה עם קובי רכט, מאיר סוויסה ואלי גורנשטיין על נפלאות הדי.וי.די, ובדפנה ארמוני, הנציגה היחידה של המין הנשי. דני ולין, במאי ומפיק התוכנית, הסביר: "אין מה לעשות, כולם אנשים עסוקים. לירון נירגד, הדמות היחידה שנעלמה לגמרי מאז הסרט, הבטיחה שתגיע, אבל לבסוף לא יכלה. גלי עטרי בסבב הופעות בחו"ל, סמדר ברנר ומאיר פנינגשטיין גרים בארה"ב, גילת אנקורי בצילומים, ששי קשת עסוק. אנשים מתפרנסים, וקשה להביא אותם לצילומים באמצע היום".
מי שכן הגיע לאולפן, חוץ מהכוכבים שציינתי, היה אבי נשר, האיש שכתב וביים את הסרט (ביחד עם שרון הראל, מי שהיתה אז בת זוגו ואיתה התגורר בניו יורק). נשר חי על קו לוס אנג'לס-תל אביב, התברג בתעשיית הקולנוע ההוליוודית, ובשבילו "הלהקה" היא פיסת חיים. "החיים שלי מחוברים לאנשים האלה", הוא אומר. "אני לא מתראה איתם תכופות, אבל מרגיש אליהם קירבה, וברגע שראיתי אותם עכשיו על הסט, נורא התרגשתי".

אתם בקשר?

"מדי פעם. לא מזמן הייתי בהופעה של גלי עטרי, והרגשתי כאילו אחותי שרה מעל הבמה. לחלי (גולדנברג) ולי יש בנות באותו גיל ממש, והן הולכות יחד לחוג דרמה בשכונה. לפעמים קורה שאני יושב בחוץ עם חלי, שותה איתה קפה והבנות שלנו מבלות יחד. אני אוהב את האנשים האלה אהבה גדולה. יום לפני האיחוד ב'לילה גוב' נולדה בתי הבכורה. גידי התקשר אלי לארצות הברית בשידור חי מהאולפן. הם לא ידעו שנולדה לי בת, ואני שומע את גידי אומר לי, 'איפה אתה?'. שאלתי אותו מי זה והוא עונה לי 'דטנר', ואז אמרתי לו 'גדעון, נולדה לי בת'. היה לי ברור שהם יתקשרו להגיד לי מזל טוב, שהרי האנשים האלה הם כמו משפחה שלי, כמו אחים. אלא שלא ידעתי מתי זה יקרה, והנה בכזה עיתוי, כמו טלפתיה, הם התקשרו".

איך הגעת לרעיון של "הלהקה"? שירתת בלהקה צבאית?

"לא, להפך, היתה תקופה שהייתי אפילו בסיירת, אבל הלהקה הצבאית נראתה לי תמיד כמיקרוקסמוס של החברה הישראלית. התסריט נכתב תוך שלושה שבועות. זה סרט שעוסק בחבורה ובא מתוך עבודה עם חבורה. העברנו את התסריט ארצה לחבר שלנו בשם יצחק צחייק, שהוא היום עורך סרטים והיה אז הדבר הכי מקורב לתעשייה בארץ שהכרנו. הוא היפנה את התסריט לאחד המפיקים הגדולים באותם זמנים, שנסוג ברגע האחרון, ואז מצאנו את עצמנו במצב של מפיקים, האנשים שצריכים לגייס את הכסף וכמובן גם ללהק. היתה לנו תפיסת ליהוק מאוד ברורה, ללהק אנשים לא מוכרים שייצאו מהם כוכבים. למשל, שלמה ארצי היה קרוב לקבל את התפקיד של ששי קשת. דובר גם על השתתפות של צביקה פיק, אבל רצינו אלמונים".
יהודית רביץ, למשל, היתה קרובה לקבל את תפקיד מיקי, אותו גילמה לירון נירגד...

אפרופו לירון נירגד, איך הגעתם אליה?

"היא היתה בוגרת להקה צבאית, ואני חושב שרוני בראון (היום מנכ"ל חברת התקליטים "הליקון"), שהוא חבר שלי, המליץ עליה. גייסנו לחיפוש אחרי השחקנים את כל סוכני השחקנים שעבדו אז, לביאה הון, פרי כפרי, רודיקה אלקלעי. גם יאיר רוזנבלום ז"ל עזר לנו. נראה כאילו כל המדינה התגייסה לעשיית הסרט, ואני ושרון היינו כולה בני 23".

מאיפה האומץ להפיק כזה סרט?

"מהטיפשות, מחוסר הידיעה. לא היה לנו מושג כמה זה קשה ומפחיד, וזה שלא ידענו מה גודל העשייה דווקא עזר לנו. וגם העובדה שהיינו דקדקנים, ידענו בדיוק מה אנחנו רוצים".
לא מזמן התקיים באוניברסיטת תל אביב סימפוזיון שנקרא "בעקבות הצבר האבוד", שדן בין היתר בתיאוריית החבורה בקולנוע הישראלי. בין הסרטים שאוזכרו היו סרטיו של נשר, "דיזנגוף 99" ו"הזעם והתהילה". נשר: "זה היה מאוד משעשע. אני יושב עם פרופסורים וסטודנטים, והם מנתחים את הסרטים שלי. הגדירו שם את 'הלהקה' כסרט הישראלי האולטימטיבי".

ואתה מרגיש גאווה?

"אני מרגיש גאווה, אבל לא בלשון יחיד. אני לא מרגיש ש'הלהקה' היה סרט שלי. זה סרט שלנו, שלי ושל שרון הראל. סרט שעוסק בחבורה ובא מחבורה, ולשרון ולשחקנים כולם יש חלק עצום בעשייתו, הרבה מעבר למשחק. אני רואה בהם שותפים לעשייה, וזה חלק מקסמו. הסרט עוסק בישראליות החביבה, בנאמנות, בחברות מצפון - בדיוק הערכים שאנחנו הישראלים אוהבים לחשוב שמייחדים אותנו".
הזמנים השתנו. הראל חיה שנים בלונדון, התמימות אבדה לנו, הכוכבים של הסרט כבר אינם צעירים. אבל במבט לאחור הוכיחה את עצמה תפיסת הליהוק של הראל ונשר. "הלהקה" הצמיחה שורה ארוכה של כוכבים שמאכלסים עד היום את שוק הבידור שלנו.