הלהקות האבודות של הרוק

לא חסרות דמויות טרגיות בעולם הפופ לדורותיו: גיבורי נעורים מרגשים שהופכים לדמויות פאתטיות (אלביס, ג'רי לי לואיס), כשרונות ענק שהולכים בטרם עת (באדי הולי, הנדרקיס, ג'ופלין, מוריסון, קרטיס, קוביין), יהלומים זורחים שאיבדו את שפיות דעתם (סיד בארט, פיל ספקטור, בריאן וילסון), ואמנים שאיבדו את הקשר לקהלם לאחר שהגישו את יצירות המופת שלהם (סליי סטון). כל משבר תהילה הוא טראגי בפני עצמו, אבל הטראגיות, כשלעצמה, לרוב מקושרת לאמנים שזכו להצלחות גדולות בחייהם. עדיין, ההוצאה המחודשת של שני האלבומים הראשונים של "ביג סטאר" הזכירה לי קטגוריה טראגית נוספת שלא זכתה עד כה לעניין רב, והיא "להקות ואמנים שיכלו להגיע עד סוף העולם, והתרסקו בשל חוסר מזל משווע, מאבקי אגו מטופשים וניהול כושל". אז מתוך עשרות הכשרונות שהתרסקו, להלן סיפורן של עשר להקות אבודות, שאת אלבומיהם אתם חייבים על מדף התקליטים שלכם.

1. ביג סטאר

החודש יצאו בהוצאה מחודשת על גבי דיסק בודד שני האלבומים הראשונים של "ביג סטאר" (הד-ארצי), הרכב אמריקני שהונהג בתחילת שנות ה-70 על-ידי אלכס צ'ילטון וכריס בל, שני ילידי ממפיס עם אובססיה לכל דבר שהגיע מבריטניה. בהתאם הם נשמעים כמו הלחנים של הביטלס פוגשים את הנגינה של "המי" ואת הקולות של הבירדס (אותה להקת פולק קליפורנית שהפגישה בין המילים של דילן לצליל של הביטלס). שני אלבומי הפאואר-פופ הראשונים (#1Record/Radio City) שיצאו בחברת הסול המיתולוגית, "סטאקס", רוויים במלודיות אלוהיות, עוצמת נגינה שלא תיאמן ותמלילים שעוסקים בחיי הנעורים בממפיס, כלומר בחיים על כלום. הדמות המרכזית בסיפורם היא אלכס צ'ילטון, ששימש עוד בגיל 17 כזמר של ה-"Box Tops" בלהיט המונומנטלי "המכתב". אלא שמוכשר ככל שיהיה, צ'ילטון התקשה להתמודד עם ההצלחה בגיל כה צעיר, ובעוכרי "ביג סטאר" עמדה התנהלות אישית ולהקתית סהרורית וניהול כושל, שהותירו את צ'ילטון באמצע הסבנטיז ללא כסף, עם אלבום רביעי גנוז על השביל לקריירת סולו פאתטית שאפילו המעריצים המטורפים התקשו לקבל. כריס בל נטש את ההרכב לאחר צאת האלבום הראשון בשל חולשת האגו שלו, שלא יכלה לסבול את תשומת הלב התקשורתית בצ'ילטון, ומהרכב בעל פוטנציאל אדיר, שיכול היה להגיע לשמיים, נותר מוצר קאלט ששגור בבתים של עשרות-אלפי אנשים בלבד, כולל אצל שי נובלמן.
אלבום קלאסי: #1Record/Radio City (שנת יציאה מקורית: 1972 ו-1974).

2. באדפינגר

טראגי ככל שיהיה, הסיפור של "ביגסטאר" מתגמד לעומת סיפורה של "באדפינגר". ההרכב הבריטי הכי מבטיח שהוחתם ב"אפל", חברת התקליטים של הביטלס, ואף הופק על-ידי ג'ורג' הריסון וזכה מפול מקרטני ללהיט ענק בשם "Come And Get It". ולא שהיה צורך בכישורי הכתיבה של מקרטני - ל"באדפינגר" היו שלושה כותבי שירים מחוננים, בראשם פיט האם, שהיו אחראים לסינגלים מרגשים ואלבומי מופת שצריכים היו להיחרט עמוק בתודעת הציבור, אבל אבדו במסע בזמן. היו להם שתי בעיות מרכזיות: האחת, מנהלם גנב מהם את כל כספם, מה שרושש אותם לקראת אמצע הסבנטיז. והשנייה, הם סבלו מצילה הענק של רביעיית המופלאים מליוורפול. המוזיקה שלהם, מבריקה ככל שתהיה, נשארה בצד לנוכח ההתעסקות האובססיבית של התקשורת ביחסיהם עם הביטלס, שגם העניקו להם – שלא במתכוון - חברת תקליטים סהרורית וכושלת. לאחר אינספור בעיות פנים להקתיות, הם עברו לחברת תקליטים חדשה ובוגדנית (וורנר ברוס), אך לא הצליחו להשתקם. כשהוא מרושש, מתוסכל ואובד, תלה פיט האם את עצמו בגראז' ביתו ב-74'. חבר להקה נוסף, תום אבנס, התאבד ב-83' אחרי ניסיונות נואשים להחיות את הקריירה. איזה בזבוז.
אלבום קלאסי: No Dice (שנת יציאה: 1970).

3. מובי גרייפ

מתוך גל הלהקות הגדול שיצא מסן-פרנסיסקו בחצי השני של שנות ה-60, הסיפור של "מובי גרייפ" היה המוזר ביותר. מוזיקלית זו היתה אחת הלהקות היותר מבטיחות שיצאו מהבקתות הבוהמייניות שליד הגולדן- גייט, אבל את "מובי גרייפ" ליווה חוסר מזל שטני והתנהלות שערורייתית של חברת תקליטים (קולומביה), שהוציאה חמישה סינגלים של הלהקה בו-זמנית, אקט שהביא את השוק לכדי רוויה. מאחר שהרדיו לא יכל להתמודד עם המגלומניה ההיפית הזו, הוא העדיף להתעלם, וההרכב המבטיח איבד את המומנטום. העבודות בהמשך הדרך לא שחזרו את הכוח של יצירת הביכורים, ו"מובי גרייפ", במקום להפוך ללהקת-על נוסח ג'פרסון איירפליין, נותרה גם היא מוצר קאלט של גיטריסטים מוכשרים, כולל של נער ישראלי צעיר, דני סנדרסון, שהקים בהשפעתם להקה ישראלית מפורסמת בעלת שלושה גיטריסטים.
אלבום קלאסי: Moby Grape (שנת יציאה מקורית: 1967).

4. 13th Floor Elevators (רוקי אריקסון)

בימי ההייפ של החוויה הפסיכדלית, האמין רוקי אריקסון, גיטריסט, מלחין וזמר מבטיח של "האיילבייטורס", כי מקומו בהיכל התהילה מובטח. כשהוא משתמש בכמויות בלתי נתפסות של אל.אס.די ומריחואנה, הפך אריקסון את להקתו לשעיר לעזאזל של משטרת לוס-אנג'לס, שלא היססה לעצור אותם בתדירויות גבוהות. בבית המשפט הצהיר על חוסר שפיות, הפרקליטות הסכימה איתו ושלחה אותו לשלוש שנות שהייה בבית חולים פסיכיאטרי, שם אובחן כסכיזופרן. אחרי מגוון טיפולים אלקטרו-כימיים הוא כבר לא חזר להיות אותו אדם. ואז, כשהוא על מעלית נפשית נצחית, החלו מנהליו לנצל את חוסר שפיותו והחתימו אותו על חוזים שהמילה "ניצול" קטנה עליהם. ב-83' הוא פרש ממוזיקה. אנשים אחרים עשו כסף מכשרונו, אבל הוא הפך לדמות קאלטית. מוזיקאים כמו ג'יזוס ומרי צ'יין סגדו לו, ואלבום הוקרה לשיריו שהוקלט על-ידי מיטב אמני האלטרנטיב של תחילת העשור הקודם החזיר אותו קמעה להכרה ציבורית, בעיקר בתוכניות הרדיו של יואב קוטנר.
אלבום קלאסי: The Psychedelic Sounds of the 13th Floor (שנת יציאה: 1966)

5. ג'וליאן קופ

שני גיבוריו הגדולים של סולנה לשעבר של "טירדרופ אקספלודס" היו רוקי אריקסון וסיד בארט, עובדה שרמזה על הבעייתיות הטמונה בבחור הכריזמטי והמוכשר הזה, ששיסף פעם את קיבתו בעזרת מיקרופון שבור. קופ מיצב את עצמו כאמן מכור לסמי הזיה, אבל חי, הלכה למעשה, את הדימוי שלו ואף הצטלם עירום לאחד מאלבומיו כשהוא שוכב תחת צדפה ענקית (העטיפה, מיותר לציין, נגנזה). כשעזב את להקתו באמצע הקלטות אלבומם השלישי, בצעד רוויי טימטום, הוא לא ידע שתוך שנתיים חברת התקליטים שלו תזרוק אותו לכל הרוחות, ושיום אחד הוא ייראה בלונדון, מחופש לחייזר בהפגנה נגד הטלת מיסים חדשים.
אלבום קלאסי: Peggy Suicide (שנת יציאה: 1991)

6. XTC

יש אנציקלופדיות שמכתירות את XTC ל-ה-להקה האבודה של הרוק. רבים מהאנשים שעבדו איתה, נאמר מפיק העל יוג' פדגהאם (סטינג, פיל קולינס, פוליס, שריל קרו), מאמינים כי הם עבדו עם הלהקה הטובה בעולם. הם גם מאמינים כי יש חוסר התאמה בין האיכויות המוזיקליות של ההרכב הזה - שחיבר בכשרון בין הביטלס, הקינקס והפאנק - לבין רמת ההצלחה לה זכה. ודיסוננס זה נוצר הודות לפה הגדול של מנהיג הלהקה אנדי פארטרידג' ולהתנהגות הילדותית ההרסנית שלו. ב-82', במהלכו של מסע הופעות אמריקני מבטיח, פארטרידג' התמוטט פעמיים בשל עייפות וחולשה נפשית. הוא נתקף פחד במה והצהיר כי להקתו לא תופיע עוד לעולם, מה שפורר לחלוטין את הקריירה של הלהקה עם סדרה של אלבומים לא להיטיים, וגם עם מאבקי אגו אינסופיים.
אלבום קלאסי: English Settlement (שנת יציאה: 1982).

7. הפליינג בוריטו בראד'רס

הם היו להקת קאנטרי-רוק מעולה ומבטיחה. היה להם את גרהאם פרסונס, אחד מהכשרונות הכי מבוזבזים של הרוק האמריקני לדורותיו. עוד כשהיה ב"בירדס" (עוד להקה שהמילה "מבוזבזת" היא השם השני שלה, אלא שהיו לה גם לא מעט הצלחות), הוא התגלה ככוח יצירתי פנומנלי, ועזר לרוג'ר מקגווין לרקוח את יצירת המופת הגדולה שלהם מ-68', "Sweetheart At The Rodeo". אלא שמאבקי כוח גרמו לפרישתם של פרסונס וכריס הילמן, שצירפו כמה חברים לכדי קבוצה כריזמתית, שהיתה מאוד מוערכת על-ידי דילן והסטונס. אולי מוערכת מדי, כי הכל נראה מבטיח למדי, עד שפרסונס וקית' ריצ'ארדס מהסטונס היו לחברים והחלו להעביר את ימיהם בבטלה ובהזרקה, ופרסונס איבד במהרה עניין בבוריטוס ומת – וזה לא מפתיע - ממנת יתר ב-73', כשהוא בן 27. הבוריטוס המשיכו בלעדיו, אבל מי שלקח את כל הקופה היו האיגלס.
אלבום קלאסי: The Gilded Palace of Sin (שנת יציאה: 1969).

8. שוגי אוטיס

ילד פלא מוזיקלי שאמור היה להימנות על האליטה של המוזיקה השחורה, אבל נשכח מעיני הציבור למשך שלושה עשורים. להיט גדול שלו, "Strawberry Letter 23" אמנם עשה שמות במצעדי המכירות, אבל לא בביצועו. שורה של אלבומים שהוציא במהלך שתחילת שנות ה-70, שניחנו באיכויות מלודיות וריתמיות מעניינות, כשלו ונשכחו. עד שדיוויד ביירן מהטוקינג הדס גילה אחד מאלבומיו והוציאו מחדש בשנה שעברה בלייבל שלו, לצהלות התקשורות. נחמד, רק שזה היה מאוחר מדי בשביל שוגי.
אלבום קלאסי: Inspiration Information (שנת יציאה: 1974).

9. המאמס אנד פאפאס

המאמס אנד פאפאס קצת חריגים ברשימה מאחר שזכו להצלחה ענקית בתחילת דרכם, אבל כשמדברים על פספוס ואובדן, קשה שלא להזכיר אותם. אהבה, קנאה, סמים, סקס וקצת אל.אס.די הרסו את ההרכב המוצלח הזה. ג'ון פיליפס (ז"ל) לא רק שכתב שירים מפעימים, אלא היה אחד משני מעבדי הקולות הכי טובים של קליפורניה. השני היה, כמובן, בריאן וילסון. מוזיקלית הם היו מושלמים בתחומם, אלא שהיחסים הבינאישיים כמו הגיעו מאופרת סבון אכזרית במיוחד. ג'ון היה נשוי למישל היפה, מאמא קאס השמנה היתה מאוהבת נואשות בדני, ששכב עם מישל, שהיתה מפתה גברים מול עיניו של ג'ון. ההרכב נכנס לסמטוחה נפשית ובלבלה מינית, שהרסו אותו חברתית ויצירתית. ג'ון לא דיבר עם מישל עד ליום מותו בשנה שעברה. פגוע זו לא מילה. קאס המסכנה הלכה לעולמה ב-74'.
אלבום קלאסי: If You Can Believe Your Eyes and Ears (שנת יציאה: 1966).

10. נושאי המגבעת

כמעט כל סיפור של להקת רוק ישראלית כולל גם אלמנטים טראגיים (תמוז, למשל), אבל הסיפור של נושאי המגבעת היה באמת סיפור שכולו אגו מנופח, טיפשות ובזבוז, בעיקר כי הכוכב הראשי הפך בסופו של דבר לרקדן. הם התחילו ברעש גדול וניהלו את הקריירה שלהם כמו קורס מבוא לפוסטמודרניזם. כשהם מנוהלים על-ידי מוטי שהרבני הנמרץ, אוחזים בעמדות תקשורתיות אפקטיביות (מוסף "מיקס" של המקומון "כל העיר" הירושלמי - כולל רשת ענפה של חברים שהם מבקרי מוזיקה - בידיהם), שוחטים פרות קדושות וקוראים בוז לכל מה שהוא "ישראלי", קנוני ושייך לטרום ימי הפאנק, הגיעה הלהקה הירושלמית בהנהגתו של אוהד פישוף למעמד של דיבור חם עוד לפני שאנשים הכירו ולו אחד משיריה. מוזיקלית הם מעולם לא מיצו את מלוא הפוטנציאל שהיה טמון בהם, אבל העובדה ששיר אחד של פישוף מפרנס עד היום עשרות קופי רייטינג של כותרות עיתונים מעידה על כשרונו הפנומנלי לכתיבת מילים של פופ. אחרי הוצאת קלטת מחתרתית עברה הלהקה שינויים פרסונליים והחלה במסע ארוך בכיוון אחד - אל האבדון. הם אמנם המשיכו עם אי.פי מעורר הדים של "אני טקסט פוליטי", אלא שאז פישוף, באקט של התאבדות תעשייתית, ירד ללא רחמים על שלום חנוך, מה שהקשה על סגירת הופעות ללהקה. אחר כך הם חתמו על חוזה שערורייתי בהד-ארצי, והחברים, שהתנגדו למנהיגות הבלתי מעורערת של פישוף ושהרבני, החלו מעלים דרישות בלתי סבירות (שיום אחד עוד יסופרו במלואן). מאבקי אגו טירפדו את האווירה. הפרימדונות אפילו התקשו לקום להקלטות האלבום, שבסופו של דבר היה להד קלוש של עצמם. כשסירבו החברים לנגן את שיריו החדשים של פישוף ודרשו ביטוי עצמי, מוזיקלי וניהולי, הקיץ הקץ, לא לפני שפישוף, אלון כהן וישי אדר (שחזר להרכב) - בין חובות, מחלוקות ושאר ירקות - יצאו לסיבוב הופעות, שבמיטב המסורת שלהם זכה לכותר "הבא בתור הוא כלום".
אלבום קלאסי: נושאי המגבעת (הקלטת). שנת יציאה: 1988.
והנה, לקינוח, עוד כמה להקות מבוזבזות שרצוי מאוד לבדוק: הסלקטורס, פורנו פור פיירוס, הפנים הקטנות, טלוויז'ן, פליט, אקס-ריי ספקס, איטר, והאמנים אל קופר והארי נילסון, שביזבזו לחלוטין את כשרונם העצום בשל ניהול פיננסי כושל ושכרות כרונית, בהתאמה.