תעמולה מחוצפת

אין הרבה דברים בעיתונות היום שמרגיזים יותר מההתחסדות של המתנחלים, שאומרים לנו שאת השלום צריך לדחות לדור הבא. ובמובן הזה רשימתו של אהרון דומב, "שלום בדור הבא" (שהתפרסמה כאן, בערוץ ה"דעות" של ynet) ומתייחסת גם לשימוש המחריד בחיי ילדים, היא מדהימה במיוחד בעזות המצח שלה ומסמרת שיער בהתחסדות שלה.
אמנם יש מידה של סיפוק בכך שגם אלה המבקשים לעצמם ישראל שתחיה לנצח על חרבה, שיהיה בה אפרטהייד, מבינים שאת הסחורה המקולקלת שהם מוכרים לנו, צריך למכור בעטיפה של שלום. אבל עזות המצח שמאחורי "שלום בדור הבא" יכולה רק לעורר בחילה מוסרית. מפני שלמר דומב יש בעיקר תוכניות איך למנוע את השלום בדור הבא. עד הדור הבא הוא מתכנן להפוך את "עוד דונם ועוד עז" של התנועה הציונית, לעוד דונם ועוד כיבוש. אם ניתן לו להגשים את חלומותיו המשיחיים, האוכלוסייה בשטחים תהיה אוכלוסייה יהודית-ערבית מעורבת עד כדי כך, שכדי לשמור על הילדים נצטרך לשים פלוגה על כל גבעה. החלום של דומב, במילים אחרות, הוא הדרך לבוסניה.
אחר-כך הוא פונה לספר לנו על ברבריות פלסטינית. על שליחת ילדים לחזית. אני לא מתכוון להכחיש את הזוועה שמאחורי השימוש הציני שעושים הפלסטינים בדם ילדים כדי לקדם את יחסי הציבור שלהם. אבל ההבדל בין ערפאת לדומב בעניין הזה הוא קטן מכדי שהטיעון הזה יעבור כשהוא בא מפיו.
מר דומב מספר לנו בלהט כמה הוא אנושי וחם, שהרי הוא, בניגוד להם, מיד עם הסימן הראשון לסכנה אוסף את ילדיו הביתה, למקום מבטחים. אבל מקום המבטחים שלך, קריית ארבע, אינו אלא ארץ המריבה של הכיבוש, ושם בארץ המריבה הזו אתה מציב את ילדיך. כמו מטיילי הר עיבל, גם אתה גורר ילדים לחזית. הרי זה כל העניין, לא? אם אתה מחפש מקום מבטחים, מר דומב, בוא הביתה לישראל.
לולא אתה וחבריך הייתם גוררים ילדים ונשים לחזית הכיבוש, לא הייתם יכולים לומר, בבוא יום הפינוי, שעוקרים ילדים ונשים מבתיהם. ולולא אתה ושכמותך הייתם מציבים ילדים בחזית, לא היינו נגררים לעבר הבוסניה שאתה רוצה לצעוד אליה.
שלא תטעה, מר דומב, אני חס על ילדיך. מאוד. בצדק אנחנו מגינים עליהם מפני הסכנות שאתה חושף אותם אליהן. אבל אל תספר לי על שלום בדור הבא. אל תמכור לי את התעמולה המחוצפת שלך. קח אותם הביתה, מר דומב, לישראל. אל תהפוך אותם לכלי בניסיון העיקש שלך למנוע שלום בדור הבא.

גדי טאוב, סופר