זהירות, צביון חרדי

בציבוריות הישראלית יש כל מיני קודים: יש קודים עם קריצה (כמו "אינטגרציה" או "אליטות חדשות"); יש קודים סגי-נהור ("פיוס ואחדות"); ויש קודים מפחידים.

אלי ישי קובע כי הקדמת שעון החורף "נחוצה למען הצביון היהודי של המדינה". ח"כ ביבי מסביר שהעברתו של חוק איסור הפורנוגרפיה היא "ניצחון לאלה הדואגים לצביון היהודי של ישראל". חבורה מעורבת, חרדית (הח"כים גפני ופורוש) דתית-לאומנית (יהלום, אורלב) מקוננת על הפגיעה הקשה ב"צביון היהודי של המדינה" משום שטיסה 106 של אל-על מלוס אנג'לס, זו שעוכבה בשל הפיגוע, הורשתה לנחות בישראל בשבת. אפילו המקובל ממעשיהו (לשעבר) הודיע קבל עם כי מעתה יקדיש את חייו "לטיפול בשולי החברה ולחיזוק הצביון היהודי של המדינה".

בעיני האורתודוקסיה הישראלית, חרדים ודתיים כאחד, "צביון" הוא "אוסף הכללים שעל פיהם תתנהל המדינה ותעוצב הפרהסיה הציבורית"; "יהודי" הוא "אורתודוקסי". חד וחלק. ל"צביון יהודי" יש על כן משמעות אחת ויחידה בעיניהם: "שלטון ההלכה הרבנית".

כאשר אומרים לחילוני ממוצע "צביון יהודי", מיד הוא רואה בדמיונו סופגניות, ליל סדר משפחתי ורחובות מלאי אופניים של יום כיפור. בשבילנו החילונים, הצביון היהודי הוא רגוע ונינוח, אוסף סמלים וטקסים שמאפשר קשר עם העבר בלי חדירה לצלחת, לחדר המיטות, לשלט-רחוק וליום המנוחה של הזולת.

הרבנים והמנהיגים הפוליטיים של האורתודוקסים שואפים בכל מאודם ליום שבת שנראה כמו יום כיפור (בלי האופניים), חופים ציבוריים שמתנהלים כמו מקווה, טלוויזיה כמו רדיו (בערוץ "מורשת"), שמלות שנגמרות בקרסול (מכנסים - אאוט), משגיח כשרות בכל מסעדה, ורצוי גם סנהדרין במקום הכנסת. זה, ורק זה, הוא בעיניהם הצביון ההולם למדינה יהודית. הרעיון שבמדינה היהודית מופיעות נשים בשלטי חוצות (לא נשים מעורטלות. נשים) נתעב בעיניהם בדיוק כמו המחשבה שהומוסקסואלים זוכים להבנה ולהכרה. אין להם שום כוונה להשלים עם פגיעות שכאלה ב"צביון" המדינה היהודית. המחשבה שיהודי יכול להיות משהו שאינו אורתודוקסי נראית למשמרות הצביון היהודי מופרכת מעיקרה.

האמת, כמובן, שונה לחלוטין. מספר הצביונות היהודיים האפשריים גדול כמספר הקהילות היהודיות ברחבי תבל, החל בקהילה היהודית-קראית של דלי סיטי, קליפורניה, ועד לקהילה היהודית-רפורמית של קייב. אבל לאורתודוקסים יש אך ורק יהדות אחת: אותה מוטציה מוזרה וחמוצת פנים של היהדות הרבנית, שצמחה ב-150 השנים האחרונות בעקבות הלם השבתאות, החסידות וההשכלה. לדאבון הלב, מתוך בורות ועצלות מחשבה נתפסים גם חילונים רבים לאמונה שרביץ, דרעי ומגבעותיהם הליטאיות הם היהדות האותנטית, האחת והיחידה.

הזהות הקולקטיבית

ד"ר ריקי טסלר, המתמחה בש"ס ובתוכניותיה, העריכה השבוע כי מטרתו של דרעי המשוחרר תהיה לאחד בכוח הכריזמה את רוב היהדות הדתית-חרדית שאיננה ש"ס: חלק מהישיבות הליטאיות, החצרות החסידיות, חצרות המזרחיים (כדורי, אבו-חצירה), חבורת הקנאים של אפי איתם, וגם קבוצות מסורתיות-לאומיות שונות כמו אנשי אביגדור ליברמן. לכל הקבוצות והמפלגות האלה יש כבר מזמן תוכניות פעולה מפורטות להנחלת הצביון היהודי. עכשיו, קובעת טסלר, יתכן שנמצא להן גם הדבק המאחד והפתיל המצית.

לדבריה, "הגוש האמוני מתקרב לעמדת פריצה במאבק על אופי המדינה", והמאבק של הגוש האורתודוקסי להפיכת ישראל למדינת-דת רבנית "איננו קצר טווח, איננו תיאורטי ואיננו שולי". "הגוש הזה" היא מוסיפה, "מחזיק בנשק האולטימטיבי: זהות יהודית קולקטיבית המוסכמת על מרבית הציבור".

משמעות הדברים פשוטה עד אימה. הציבור החילוני רואה עצמו, בצדק גמור, כחלק מהקולקטיב היהודי, ורוצה צביון יהודי בחייו. אך את ההגדרה של צביון זה הוא מפקיר באופן מוזר בידי אלה שעבורם הצביון הלגיטימי היחידי הוא אורתודוקסי. כניעה זו של האזרחים החופשיים בישראל נובעת מתום לב, ומרצון כן לשמר איזו זהות יהודית קולקטיבית - וזו הופכת מיד לנשק בידי הרבנים. ואנחנו, עייפים ומותשים מבעיות כלכלה וביטחון, מפקירים את "הצביון היהודי" שלנו בידיהם.

רוני בריזון, איש עסקים וחבר מזכירות "שינוי"