מתקפת המשובטים

בוקר טוב, צופים יקרים בטלוויזיה הישראלית לערוציה השונים. אפשר לפתוח את היום בזפזוף ולהרגיש אזרחים כמעט שויי זכויות בכפר הגלובאלי. נכון שמהדורות החדשות יחודיות לגמרי, אבל המוצרים הבידוריים שעוטפים אותם, מצטיירים יותר ויותר כשיבוטים תקניים לגמרי של מוצרי מסך אחרים, מיובאים, מצליחים ועתירי רייטינג ממקומות אחרים.

דוגמאות מן העת האחרונה, רשימה חלקית ביותר:

"עבודת בית" היא פורמט של ה-BBC. כך גם "הכי טעים שיש" ו"החוליה החלשה". גם "פירמידה" לא יצאה ממוחו של עוד מנשה, ו"הוא והיא" מקורה בקנדה. "מהפך" כבר עשתה חיל, בצורה כזו או אחרת, בעולם, ו"בראוו", תוכנית הכשרונות הצעירים מאד ששודרה בערוץ 2, נראתה קודם במתכונת זהה ב-RTL. רוצים עוד דוגמאות מן העבר הלא רחוק? בבקשה: "לינגו", שעשועון כלל אירופי; "המבצר", עניין של צרפתים; "גלגל המזל" ו"החפרפרת" נולדו מעבר לים; וגם "פוקוס", אוסף האסונות של רפי גינת, ו"פספוסים", שלא נקנתה, אבל סתם מחקה אחיות גדולות שלה מארצות הברית. יש עוד, מן העבר הרחוק יותר. "זה הסוד שלי" המיתית עם אורי זוהר. "מקבילית המוחות", פורמט של ה-BBC. היו ויהיו עוד.

לא שכחתי את "מי רוצה להיות מליונר". מי שבאמת רוצה, וזה בסדר גמור, הם הזכיינים. אלא שהרצון הזה מדכא יצירה מקורית לטובת אינסטנט-שופינג. כי לקנות פורמט מוכן זה לעתים יותר זול מאשר לפתח משהו עצמאי, והלא אין דבר מצליח כמו ההצלחה, אז אם השעשועון עבד בספרד, בבלגיה או בהולנד – למה לא כאן, ומי צריך את כל כאב הראש של עיבוד קונספט לתוכנית חדשה, אם אפשר לייבא אחת מחו"ל, קומפלט עם מוסיקת אווירה ועיצוב אולפן חדשני והוראות בימוי מדוייקות.

ובעצם, תשאלו – מה רע בזה?

בלונדון יש טלוויזיה מצויינת. גם במקומות אחרים. למה לא להעתיק, להצליח ולהמשיך הלאה? אחת התשובות האפשריות היא, שהעתקת תרבות אינה מעשירה את התרבות הייחודית ממנה צמחו המעתיקים. עוד תשובה היא, שדיכוי היצירה המקומית יעלה לתעשייה המקומית ביוקר, כשהצרכנים יתעייפו ממופעי תרבות גלובליים וירצו משהו מקורי. ולטווח רחוק יותר, עולם שבו אפשר להדליק את הטלוויזיה בכל יום, בכל מדינה ולראות בה בערך את אותו דבר, הוא עולם מאד מאד משעמם.