קללת מצרים המודרנית

יום השנה ה-50 למהפכת "הקצינים החופשיים" במצרים, שחל בראשית השבוע, עבר בעולם הערבי כמעט בלא משים. אפילו מצרים עצמה ציינה בצורה צנועה את מה שנתפס בשעתו כרעידת אדמה במזרח התיכון, כמהפכה פוליטית-חברתית-לאומית שתשנה את האזור. גאוותם של הקושרים דאז, בראשות גאמל עבד אל-נאצר, נתפסת היום כיומרה, לא כתפנית היסטורית.
במבט לאחור, מהפכת הקצינים הפכה לקללתה של מצרים, ולאחראית למרבית תחלואיה הכרוניים. היה זה אל-נאצר שהפך את הרדיקליות הערבית, את שנאת המערב, את קריאת התיגר ואת האנטגוניזם הגאה לדגלו, ומן הרדיקליזציה הזו לא הצליחה מצרים להשתחרר עד היום, כמוה כעולם הערבי כולו. במקביל כפתה המהפכה על מצרים פרובינציאליות ערבית, ביטלה את השימוש בשפות המערב, וניתקה מגע עם המחקר והתרבות המערביים. מנתק זה לא הצליחה מצרים להתאושש עד היום.
לפני המהפכה הייתה מצרים מדינה קוסמופוליטית תוססת, רבת מפלגות, עם עיתונות ושיטת משפט מרשימות, ועם ניסוי ליברלי יחיד מסוגו בעולם הערבי. כל זה נכרת לפני יובל שנים. הזרים, ביניהם יהודים רבים, ששורשיהם במצרים מנו מאות שנים, ואשר פיתחו את הכלכלה והמסחר, גורשו או הוברחו. נכסיהם הולאמו. אלכסנדריה המהוללת נותרה עיר בלה ומתפוררת, הליברליזם קמל. מצרים הפכה למדינה של מפלגה אחת, עם "מבקרים עם שחר", הדופקים בדלת. גילדה צבאית השתלטה באופן כוחני על המדינה וכרתה אגב כך ברית דווקא עם האיסלאם הפוליטי. החירויות נעלמו. בתי המשפט "נשחטו", כפי שקראו לכך המצרים עצמם. משטר ה"גראנד טור" הקפיטליסטי הומר במשטר סוציאליסטי ערבי, שהרס כליל את היסודות היצרניים במדינה. גם הרפורמות האגרריות שהמהפכה כה התגאתה בהן נראות היום ככישלון, ומשפחות האליטה הקדם-מהפכניות שבו לתת את הטון בחברה ובמשק. באחת, הפך הנאצריזם את מצרים למדינה פושטת-רגל, שמצבה הכלכלי כיום הוא הקשה מאז המהפכה.
לאווירת הדכדוך המצרית תורמת גם תחושת המתח שבין הנאצריזם הגאה, הרואה את מצרים כנושאת בשורה גדולה לעולם הערבי, למציאות הכלכלית, הפוליטית והחברתית המאכזבת. על רקע זה, ההתחשבנות היחידה של המצרים נעשתה, למרבה הפרדוקס, רק עם הנשיא סאדאת, היחיד שהיה לו אומץ להתמודד עם רעותיה החולות של מצרים ולנסות למזער את נזקי הנאצריזם. הוא עשה שלום עם ישראל כדי להביא לחם להמונים, ויצא אגב כך נגד ההתרסה המופקרת של קודמו. אך דווקא הוא נתפס היום במצרים כדמות היסטורית שלילית.
אי-היכולת להיחלץ מביצת הנאצריזם משפיעה על יחסיה של מצרים אתנו עד היום. זה המקור לכניעה לרדיקליזציה הערבית ולסיסמאותיה הנבובות, ולראיית ישראל כאילו היא יישות דמונית ומרוחקת (או למצער כיריב על הגמוניות אזוריות). אין הסבר אחר לעובדה שמובארק לא ביקר כאן אפילו פעם אחת (למעט בואו להלוויית רבין תחת לחץ אמריקני אדיר) ב-22 שנות נשיאותו.
50 שנה אחרי, ראוי למצרים להתגעגע אל הנפילים שכתבו וחלמו על חיבור מחדש עם המערב (ובכלל זה עם ישראל) ועם המודרניות: הסופרים נגיב מחפוז, תאופיק אל חכים, לואיס עווד, חוסיין פאוזי, והדיפלומט תחסין בשיר, שכמו באורח סמלי הלך החודש לעולמו.