היריבויות הגדולות: מכבי תל אביב

בספרו המצוין "קדחת המגרש", מנסה הסופר האנגלי, ניק הורנבי, להסביר את השנאה שרוחשים אוהדי קבוצות הפרמייר-ליג האנגלית לקבוצתו האהובה, ארנסל. "אנחנו משעממים", כותב הורנבי, "ומזליסטים. ומלוכלכים ומרושעים, ואנחנו כך מאז שנות השלושים".

גם בישראל משתמשים אוהדי הכדורגל בטיעונים אלו נגד כל קבוצה שאינה 'שלהם', אבל נדמה כי דווקא הטינה שרוחשים רבים למכבי תל אביב מתבססת על טיעונים שונים לגמרי, בסגנון הפוך-על-הפוך. הקבוצה שביססה את מעמדה כמצליחה בהסטוריה של הכדורגל הישראלי עם שיא של 13 אליפויות ו-15 גביעי מדינה, התאפיינה בדרך כלל במשחק התקפי, בכדורגל אטרקטיבי ומרובה שערים ובכוכבים נוצצים. במילים אחרות - הם היו כל כך טובים, כל כך מבריקים ומוצלחים, תמיד היה להם את ה'לוק' הנכון, את הכסף והתהילה - אז מה הפלא שהם עוררו כל כך הרבה אנטגוניזם?

בית"ר ירושלים: שלום תמורת בתי הקפה של רח' "יודה-מכבי"

אוהדי בית"ר ירושלים, מאז ומתמיד, הרגישו מקופחים וכשאתה נמצא בעמדת נחיתות אתה חייב לסמן מטרה בקצה השני של המפה. מבחינה פוליטית מילאה הפועל תל אביב לאורך שנים את התפקיד באופן ראוי עבור הבית"רים, אבל מבחינה חברתית הייתה ותהיה זו מכבי תל אביב. יושבי היציע המזרחי בטדי ראו בצהובים שמגיעים מהשפלה כנציגי העיר הגדולה, העשירה - אלו שהתפנו לשעה קלה מהישיבה בבית הקפה המוקפדים, עלו על הג'יפים הממוזגים ובאו לעיר הבירה כדי להסתכל על המקומיים מלמעלה. איך אמר בזמנו אוהד ירושלמי? "להם יש ביציע דוגמניות מצפון תל אביב, לנו יש את דוד עראק".

עוצמת הטינה שרוחשים הבית"רים לקבוצה הצהובה מהמרכז באה לידי ביטוי כאשר לפני ארבע שנים היה יוסי אבוקסיס - אז הסמל והמנורה - בדרכו למכבי תל אביב. אוהדי בית"ר הטילו על ההעברה וטו מוחלט שתורגם להפגנות, מחאות בלתי פוסקות באינטרנט, שיחות נזעמות אצל 'זהבי עצבני' והשיא - אוהד שהצהיר כי יתרום כליה כדי שאבוקסיס יישאר. לשם השוואה, כאשר אבוקסיס חתם בהפועל תל אביב - קבוצה שלא זוכה לאהבת יתר מהבית"רים - עבר העניין בשקט יחסי.

מכבי חיפה: לומדים לספור עד עשר

דוגמא נוספת לחוסר הסימפטיה לצהובים נותן קהל האוהדים של אלופת המדינה. בשנים האחרונות עסוקה מכבי חיפה במאבקים עם הפועל תל אביב על התארים השונים ולאחר הצלחת האדומים בגביע אופ"א, הייתה מופנית שנאת האוהדים הירוקים בעיקר אל שמעון גרשון וחבריו. עם תום העונה התרוקנו אתרי האינטרנט של אוהדי הקבוצה מהעקיצות נגד שמעון גרשון וחבריו, וחזרו לעסוק במאבק העמוק יותר, השורשי יותר וההיסטורי יותר - נגד מכבי תל אביב.

היריבות בין המועדונים הגיעה לשיאה באמצע שנות התשעים, אז שלטו שתי הקבוצות בליגה (אליפות של חיפה וסגנות של מכבי תל אביב, ובשנתיים לאחר מכן שתי אליפויות צהובות וסגנות ירוקה אחת). עם זאת, האירוע המשמעותי ביותר ביחסי הקבוצות התרחש מספר שנים קודם לכן: בשלהי עונת 87-88 נפגשו השתיים למשחק חסר חשיבות, אשר הסתיים בתבוסה קולוסאלית לצהובים - 10:0. שנים לאחר אותו משחק הקפידו האוהדים החיפנים לספור בדבקות "1..2...3...4..." וגו', בכל מפגש מול מכבי תל אביב, ולא בלי שמץ של הנאה צרופה. אגב, העובדה שחיפה מרוחקת גיאוגרפית מהמרכז תורמת גם היא לחוסר ההתלהבות של הקהל הירוק מהקבוצה מהעיר הגדולה.

הדרבי התל אביבי הגדול

אבל עם כל הכבוד לרחשי הטינה מכיוון הצפון והרי ירושלים, הרי שהאוייב הגדול, כמו בתחומים אחרים בחיים, הוא מבית - והוא אדום. בשנים הראשונות התבססה היריבות בין מכבי להפועל תל אביב על השקפות פוליטיות שונות, אבל בניגוד למאבקים אחרים (דוגמת הפועל תל אביב ובית"ר ירושלים), לא שרדה יריבות זו את שורשיה, ולמרות ניסיונות שונים לטעון אחרת, מחולקים האוהדים, בחתך סוציו אקונומי ובחתך איזור מגורים, באופן שווה יחסית בין המחנות. האוהדים, במרבית המקרים, פשוט 'נולדים' אל הקבוצה ומחונכים על ברכי המשימה העיקרית - נטילת השליטה בעיר.

ההסטוריה של משחקי הדרבי בתל אביב ארוכה, מפותלת, וכוללת מאות משחקים אשר עבור כל אוהד היו עולם ומלואו. בשנות החמישים שלטה מכבי בעיר, בשנות השישים היו יחסי הכוחות מאוזנים יחסית, בשנות השבעים חזרה מכבי אל תור הזהב שלה ובשנות השמונים שוב הייתה העיר אדומה. הנדנדה נמשכה כאשר מכבי ביטלה את יריבתה העירונית במרבית המפגשים עד אמצע שנות התשעים ומסוף המאה הקודמת שוב מסתובבים האדומים עם חיוך על הפנים.

ומה הקשר לשמעון מזרחי?

קשה להבין את היחס למכבי תל אביב מבלי להידרש לסוגיית האחות הגדולה, הלוא היא 'הקבוצה של המדינה'. את הקשר בין הצבע הצהוב למצליחנות חסרת הפשרות יצרה בעיקר קבוצת הכדורסל של המועדון, שרכשה לעצמה הגמוניה מוחלטת בענף. השאיפה לכישלונה של מכבי תל אביב בזירה האירופית נתפס עד לא מזמן כמעשה של בגידה לאומית, ורק בעשור האחרון הגיעה הדמוקרטיה ברחוב הספורטיבי בישראל לבגרות הנדרשת, כדי להתייחס לטינה זו כלגיטימית. זו, מן הסתם, מוצאת לה פורקן גם במגרשי הכדורגל.

אוהדי הפועל תל אביב, למשל, נוהגים במשחקי הדרבי לחלק את זמנם באופן שווה בין התייחסות לשחקני הכדורגל המתרוצצים על כר הדשא מתחתם, ובין גידופים שונים ומשונים כלפי שמעון מזרחי, יו"ר מחלקת הכדורסל, ועידוד יריבותיה של מכבי בזירה האירופית. זכורות במיוחד קריאות העידוד בשבחן של אסטודיאנטס הספרדית (שהדיחה את מכבי תל אביב פעמיים מגביע האלופות), ופנאתנייקוס היוונית, יריבתה העיקרית של מכבי בשנים האחרונות. עודד קטש, שהצטיין בגמר האירופאי במדי פנאתנייקוס מול מכבי, הפך כבר מזמן לגיבור בשערים 5 ו-7 בבלומפילד.

עם או בלי קשר לכדורסל, נראה כי המסורת המפוארת והמדושנת של קבוצת הכדורגל תמשיך להדליק את אוהדי היריבות בכל מפגש עם הצהובים. מחליפה ראויה תימצא לה, אולי, רק בעוד עשרים או שלושים שנה, אם וכאשר תהפוך קבוצה אחרת למעוטרת ביותר בכדורגל הישראלי (מכבי חיפה, למשל, נראית כמי שעשויה לעשות זאת).

.