שיניים שבורות

לילה קודם התרסקו לי שתי הטוחנות. התעוררתי בשלוש בערך, והפה שלי מלא בשברים קטנים מהן, אחרי שלחצתי בכוח ומחצתי אותן לחלוטין. אני חושבת שקולות הפצפוץ האיומים העירו אותי, כי את הכאב לא הרגשתי בכלל.
זה הגיוני, כי לפני השינה לקחתי משכך כאבים 1,000 מיליגרם. הייתי צריכה לקום, ולשטוף את השברים הקטנים החוצה, אחרת היו מתחלקים לי לקנה הנשימה וחונקים אותי. זו הייתה הרגשה מחורבנת ומשפילה להישאר בלי הטוחנות שלי.
ויום אחרי זה נפרדנו. זו לא הייתה הפתעה גדולה אחרי טרום בכורה שהוצג שבוע קודם, ושבעה ימים של חזרות גנרליות בלתי מילוליות אבל ארסיות מאוד. ישבתי על קצה הספה, חיכיתי שזה יהיה בחוץ ודוני אמר: "אני חושב שזה פשוט כבר נגמר". שלושים שניות זחלו בחדר ואני הרגשתי איך המכונה העליונה שלי מעבירה אותי למצב אוטומט. לסגור וללכת, נשמעה הפקודה בפנים. קמתי, לא הסתכלתי עליו פעם אחת, משכתי את התיק השחור אלי, נעתי לחדר השינה, איפה שהיה הארון שלו, לקחתי את מה שמצאתי מהבגדים שלי, וגלשתי לכיוון הדלת הראשית. והוא? עמד במרכז הסלון שלו, ולפני שחציתי את קו הדלת החוצה, הספקתי לשמוע אותו שואל, את לא רוצה שנדבר על זה?
בדרך האחרונה החוצה, העברתי את הלשון שוב ושוב על החלל החסר איפה שהיו השיניים הטוחנות שלי ועכשיו נשארו גדמים שבורים. לא היה לי מושג לאן אני צריכה ללכת. הייתה הדירה שלי, אבל בזמן האחרון היא טופלה באופן מחפיר. שעה וחצי התנייעתי ברגל, מנותקת מהכרה של זמן, מיקום ואוריינטציה של המציאות החדשה שחדרה אלי קודם. הכל נבלע ברעש הלימת הגדמים המרוסקים בראש שלי והשורשים הפגועים שתחתיהם. בסוף עצרה לי מונית ואיכשהו הצלחתי לומר את הכתובת שלי.
יומיים לא התקשרתי אליו. הדממה הגדולה הזו שנפרשה בינינו הייתה מחרישת אוזניים והציפה למסך ההקרנה הראשי תמונות מטלטלות מערכת עיכול. אותן אפיזודות קטנות ומחוררות קיבה שקדמו ללילה ההוא בחיי היום יום שלנו ודיווחו לי על הסרט שיגיע לתיאטרון הקרוב אלינו אוטוטו. ואיך בכל פעם שניסיתי להכין לו אוכל, הטוחנות התנדנדו ועינו אותי. והעיניים שלו שנקלטו בכל זאת בזווית העין הימנית שהוטחה החוצה. אבל בסוף התקשרתי.
"היי בייב". אני פותחת, כשהוא עונה.
"היי, הוא אומר ומשתתק. אני שומעת סימני שאלה שלו מדלגים וזולגים ישר לתוך האפרכסת שלי, ואחריהם דוהרת ומתנגשת לי ישר לתוך הפנים דלת ברזל כבדה שהוא שם על היחסים שלנו. הוא שואל אותי איך אני מסתדרת, ואם אני רוצה לבוא לקחת את כל הדברים שנשארו אצלו. הוא מנומס מאוד, אבל סורי, הוא לא יכול לדבר הרבה, כי חברים מחכים לו ללכת לאכול למטה.
שעה אחר כך הייתי אצלו, ורבע שעה אחר כך, התרסקתי לגמרי על הספה השחורה, ההיא שנפתחה למיטה כשהלכנו לישון עליה. ההיא שבה אמרתי לו כמה וכמה פעמים. אם אנחנו נפרדים, אני פשוט הולכת הלאה ולא מסתכלת אחורה. אין דבר שאני יותר מתעבת מנשים חלשות.
שלוש שעות זה נמשך שם, שעות נעלמות שבהן כאילו כיביתי את עצמי לגמרי, והייתי רק חרדה צרופה שמתפשטת בחדר והולכת ומכווצת אותו לממדים נדיפים. וכל מה שאמר היה, אבל אני מכיר אותך, את יודעת שאת תצאי מזה. את אשה חזקה.
בסופו של דבר נאלצתי ללכת משם. הוא היה ממש חייב ללכת לראות סרט.
למחרת הוא שולח לי את כל הבגדים והדברים הנותרים אצלו עם החבר הכי טוב שלו. הוא הגיע בלי לתאם, דפק פתאום והריץ אותי לדלת, מקווה אבל יודעת שממש לא, ומצא אותי בטרנינג ישן ומיוזע, עם פנים נפוחות לגמרי ועוד עדויות לשעות הרצופות שבהן לא ישנתי. הוא היה מבוהל קצת, עוזי. עמד שם עם השקיות ולא הסתכל לי בעיניים. נכנס פנימה, ותוך כמה שניות קלט מה הולך כאן. לא ניקיתי אותה כמו שצריך כבר כמה חודשים, וערמות של בגדים נקיים ומלוכלכים שימשו תפאורה לחדר השינה שלי. ההזנחה. המשקל שלי שהלך וברח ממני מדי יום. מה עניינים איתך. הוא אמר. את נעלמת. הוא היה צריך לחכות שם כמה דקות, כדי שאני אאסוף את כל הבגדים של דוני, הדיסקים שהוא השאיל לי וכמה תוכנות מחשב. הוא פשוט עמד שם, הידיים שלו עמוק בכיסים והגוף שלו רוצה לזוז כל הזמן החוצה. הוא מציע לקפוץ להביא לי משהו לאכול ממסעדה ליד, ושואל, את בטוחה שהכל בסדר? דוני לא מסר שום דבר, ועוזי חושב, אם מותר לו להיות חבר ולהגיד משהו, שכדאי לי לנתק קשר, כי דוני מרגיש שהכי טוב אם נתנתק לגמרי, ולא יהיה שום מגע בינינו. ככה יהיה הכי פחות קשה. דוני ממש בטוח שאני אעבור את זה יותר מהר ממה שאני חושבת, אומר עוזי, "הוא תמיד אמר שהוא מעריץ את הכוח שלך".
כשלא אוכלים לא צריך טוחנות. וממילא, לגשת לרופא היה משימה ענקית בשבילי. אני לא מתקשרת אליו. כלומר, אני מתקשרת, אבל הוא נותן למזכירה לענות ואף פעם לא מרים. אני גם לא הולכת לעבודה. אני מפחדת להראות להם שהגדמים שלי צורחים במקומי. במקום זה אני מעסיקה את עצמי: עוברת כל יום בנתיב שבו הוא הולך מהבית לעבודה, לבושה מצוין אבל נראית זוועה. והגדמים שעדיין צועקים לי בפה למרחק מאות מטרים. פעם אחת ראיתי אותו פתאום. הוא קלט אותי, ממרחק של מאה חמישים מטר בערך. פתאום הוא הסתובב, חצה את הכביש במהירות ועלה על אוטובוס הראשון שעצר שם באותו רגע, לאור יהודה. הוא בחיים לא היה באור יהודה.
בשביל מה עשית את זה? אני שולחת לו ב-E-MAIL אבל זה חוזר עם הודעת IGNOR. "המשתמש חסם הודעות מחשבון דואר זה". אני פותחת חשבון חדש. אחרי שלושה מכתבים מגיעה ממנו תשובה. שורה אחת בעצם. "אני דורש לא ליצור איתי שום קשר יותר". עוזי לא מחזיר לי טלפונים. פעם אחת, כשאני תופסת אותו בבית, הוא אומר, "דוני חושב שקצת איבדת את זה".
בימים הגדמים שלי מרססים את הפה בדם, הוא זולג חופשי מהנקבים המחוררים שיושבים תחתיהם. השורשים שלא הצליחו להחזיק את מה שנשאר מהשיניים השבורות שלי ממשיכים לקרוס פנימה. בלילות זה מתגבר כל כך, שאני לפעמים מתעלפת.
אחרי חודש אני יוצאת לאכול. השורשים ממשיכים להלום לי בעקשנות עמומה בתוך הפה כל הזמן. אני לוקחת מונית ספיישל למסעדה האהובה עלי, ומגלה בחוץ תור רעבתני. אני מחליטה לחכות ולהרגיע את הפה שלי בעיסויים מחשבתיים. אני עומדת בחזית מול זכוכית הוויטרינה של המסעדה כשאני רואה אותם יוצאים משם, הוא והבחורה, היא מחבקת אותו במותניים ואומרת: "זה האוכל הכי טעים שאכלתי בחיים שלי".