ניצנים של הבנה

עד לפני שנתיים עוד נאלצנו להתנצל: "סליחה שאנחנו אוהבים רוק ישראלי ולא האוס; אנחנו באמת מצטערים אבל אפטר באומן לא עושה לנו כלום; פארדון רבותיי, אבל לבטוש באבק ולהזיע יחד עם ששת אלפים תיכוניסטים מול הגיטרות המחוספסות של יהלי סובול ופיטר רוט זה מה שהכי מתאים לנו". ועכשיו, מה עכשיו? מסמרים ונוצות. מצד אחד כבר אין צורך להתנצל בפני אף אחד על שום דבר, כי בשנתיים האחרונות הרוק בעולם חזר לאופנה ויחד אתו חדרה להכרה הגלגל"צית-אמ.טי.ויית ההבנה כי יש על מה לדבר. מצד שני, יש את המצב ובניו, שלפני שנה כמעט והשביתו את החגיגות.

השנה, אולי בגלל החזרה לאופנה, התרחב ניצנים ליומיים, והפך רשמית לפסטיבל של חג האהבה. אז התאספנו לנו ליום השני של הפסטיבל (חמישי) יחד עם עוד ששת אלפים איש, לחוש את הדופק של הרוק הישראלי, לבדוק באיזה שלב של לופ הנופל-וקם האינסופי שלו הוא נמצא כרגע, לברר אם עדיין יש לו תקווה.

לפתיחה: סולומון, ענבר וג'נגו

מתכונת הפסטיבלים שהתייצבה בשנתיים האחרונות קיבעה את ניצנים כהפנינג המוני המשלב את ההופעות עם שלל אפשרויות בילוי על החוף, כולל אזור קמפינג שוקק, שלושה מתחמי צ'אי, חנויות מאולתרות המציעות מבחר מוצרים חיוניים כמו תכשיטי קוקוס, קעקועי חינה ומשקפי שמש, מבחר גדול של דוכני אוכל, רחבת ריקודים של "הפורום" בבאר שבע וחנות דיסקים של טאואר רקורדס.

ויש את הקטע של הים. עם במה שניצבת 20 מטר מקו המים, עם שולחנות וכיסאות עץ שהגלים מלחכים את רגליהם, עם גפיים צרובי שמש וישבנים שזופים. האווירה זרוקה פחות מבערד או בצמח, אבל עדיין כיפית. משנה לשנה הבנות לובשות פחות בד, הראסטות של הבנים ארוכות יותר, ופה ושם אף נצפו זוגות של ממש. ממוצע הגילאים, על כל פנים, נשאר באזור ה-16.

ב-19:30 עולה דניאל סלומון עם הרכב שכולל, מלבד הפסנתר, גם בס, תופים וצ'לו. עד שכ-400 ילדים ייסחפו עם "עדיף" הפופולרי הוא מצליח לפתוח כמה לבבות וגורף הנפות ידיים קצביות אביב גפן-סטייל. ב-20:15 עולה לחשיפה ראשונה על במה גדולה תמי ענבר, שקצת מתרגשת ולא מצליחה להגיע. היא משלבת רוק עם האוס, שרה בעוצמה ומארחת את שרון רוטר לגרסה הזויה ומיותרת ל-"Hit Me Baby One More Time" של בריטני ספירס. רוטר מבצעת לבד את "נעים לי", וחבל שלא ביצעה את "בייבי" המוצלח שלה.

הבא בתור הוא ג'נגו. מלווה באלדד גואטה המוכשר על הבס ובחגי פרשטמן (פלסטיק פיקוקס) המצוין על התופים הוא משחרר ארבעה שירים לא מוכרים לקהל וחותם עם "מאה שקל אחרונים", בו מתעלה רמת הנגינה של ההרכב. קצת חבל, כי את קהל המאות שלא התחבר לקטע אפשר היה לפנק עם להיט אחד או שניים דוגמת "לילה" או "כמו פעם". בין ההופעות, שנהנו מסאונד טוב של יאיר גורן, ניגנה דיג'ייאית מוסיקת רקע שהותאמה לאמן הבא שיעלה.

סאבלימינל ואינפקציה: עוצמה ופוגו

ב-21:45 מזנקים לבמה סאבלימינל והצל, חמושים מכף רגל ועד ראש בכובעי מצחייה לבנים הפוכים, חולצות כחול-אדום, כריזמה מצ'ואית, ראפ מובחר ודי.ג'יי עם ביט של גטו וסימפולים של ואנגליס וריטה. עם שואו היפ-הופ מלהיב הם נותנים את הסימן לתחילתו האמיתית של הערב ומרימים על הרגליים כאלף ילדים, הנחלקים לקומץ אוהדים ששר את הטקסטים בדבקות, וכל השאר – המזיזים את לפי הקצב. הקהל משתף פעולה ב"אני יכול אני / כן אתה יכול", וכשמומי לוי עולה כשחקן חיזוק מתגברת התנועה לכיוון הבמה. ביצוע שלו ל"שטח ההפקר" של גידי גוב מוביל ללהיט המסיים, אחריו מחלקים הצל וסאבלימינל דיסקים וכרטיסים להופעות במועדונים לקהל, שהכפיל את עצמו במהלך הופעתם.

"מסעדות דגים" של אינפקציה מטיס לכיוון הבמה עוד כמה מאות ילדים צמאי דיסטורשן. ניר טרטר וחבריו מרססים עליהם שרשרת נותנת בראש של רוק כבד על גבול ההארד-קור, שסוחטת פה ושם ריקודי פוגו. קאבר כוחני ל"זה היה ביתי" של מני בגר משתחל בין ערימת הרעשנים הרגילים ומקדים ביצועים טובים ל"פתח תקווה" ו"ככה מפנקים". טרטר, שקודם הסביר לקהל על מיתרים קרועים, יורד לפני שיר חדש לדיבורים ברמת הקקי-פיפי-קונדום. "בקבוק עלי", שהרים באוויר כמויות של חול ים, חותם הופעה עוצמתית ונחושה.

עברי לידר: קהל של אלפים

עשר דקות לפני חצות מקבץ עברי לידר אלפי "אנשים חדשים" סביב צליל הפופ-רוק החי שמייצר ההרכב היעיל שלו. גולן זוסקוביץ' בבס, עילי בוטנר בגיטרה, עידן רייכל בקלידים וגלעד שמואלי בתופים פורסים לו שטיח נוצץ, עליו הוא עולה כדי לנצח עם שרשרת להיטים: "ואולי", "מרי לנצח", "תמיד אהבה", "לאונרדו", "בתי קפה". ב"משהו אמיתי" לידר לוקח אקוסטית ומדבר עם הקהל על אהבה של ילדים להוריהם, וההפך. ב"על קו המים" הוא לוקח חשמלית, מוריד את החולצה וחושף גוף שרירי שגורם לבנות לצרוח בהיסטריה.

אבל בקהל של לידר יש גם לא מעט בנים, שנהנים לא פחות ומכירים את השירים בעל פה, קהל מעורב שהולך איתו כבר חמש שנים וגדל בהתמדה, מתקליט לתקליט, מקיץ לקיץ. זהו קהל שמקבל בטבעיות את הטקסטים המיוחדים, את הפתיחות בעניין הזהות הג'נדרית. זה הדור שלידר הצמיח במו ידיו וחינך לקבל את האחר, לא פחות מסחרוף. ב"פנסים" שכתב לשרון חזיז הוא שר בגאווה: "מול מראה גדולה אני שרה לעצמי". לפני עשר שנים זה לא היה אפשרי, ולכן ההישג שלו כה משמעותי. "יותר טוב כלום מכמעט", "הכוס הכחולה" ו"חולצת פסים" איתם הוא חותם שבים ומזכירים כי מדובר באחד מכותבי הפופ הישראלים הגדולים של השנים האחרונות.

רודנר וקפלן: נציגי גינת שנקין

ב-1:15 מפנה לידר את הבמה לבתי, המשלבת בין שירי האלבום הראשון ("פרפרים") לשני שבדרך, מלווה בהרכב שחרש איתה בשנתיים האחרונות כחמישים הופעות כמעט בכל פינה אפשרית. רוב הקהל מופתע ממנה, מהרוקנרול הנשי עם הסטייל האמריקאי, מהבלדות החזקות, מהגרוב של "הלילה" ו"מלכת הפופ", הלהיטים של האלבום הבא. אחריה עולים שוטי הנבואה, תערובת מוצלחת של מוסיקת עולם, פאנקי, רוק וים תיכוני. הקהל מפתיע באהדה אליהם, רוקד, קופץ, שר ומשתולל. השישייה יודעת את העבודה ומספקת את השואו המבוקשת, בעיקר ב"אין אני" הנהדר.

3:30 היא השעה של חמי רודנר וירמי קפלן, הנציגים הבולטים של גינת שינקין בפסטיבל. ההופעה האנרגטית, עם הרכב הנגנים של רודנר, כוללת מבחר להיטים של שניהם ("מלנכוליה אהובתי", "סוד הדברים הפשוטים", "מודדת", "הדפוק הזה", "מדוע לא באת", "משהו חייב להשתנות"), של איפה הילד ("מישהו שומע אותי", "אחד אלוהים", "העצב שלה") וגרסת כיסוי סוחפת ל-“Touch Me" של ה-Doors. נראה שקהל הילדים נהנה מאוד, גם אלו שחיכו משך כל ההופעה ל"גאולה".

אביב גפן: כאילו לא חלפו 11 שנה

בחמש בבוקר, חצי שעה לפני האור, אחרי פתיחה ארוכה ודרמטית, עולה הכוכב הגדול של הפסטיבל. הוא שר טוב ויפה מאי פעם, נקי וצלול. השה הפועה היה לזמר של ממש. אבל חוץ מזה נדמה ש(כמעט) כלום לא השתנה. שוב הוא בתלבושת אקסטרווגאנטית: חולצה שחורה שקופה, כנפי עטלף קטנות, חצאית רשת ואיפור כבד. שוב הוא הוציא תקליט יפה עם שני להיטים גדולים ("בכיוון אחד", "ממנטו מורי 2") והמנון אלמותי ("הולך קדימה"). שוב הוא מנגן בהופעות המנוני פארק ממכרים במיד-טמפו. שוב התעויוט ויאיר גורן מוציאים סאונד עגול, מוצק, בומבסטי, מבריק, מעט סינתטי, עם רפרנס ברור ל"החומה" של פינק פלויד. וכמה שהראל בן-עמי יעמיס גיטרות, הסאונד הבסיסי נשאר בייס-דראם בנפח של כיכר רבין עליו רובצים בנחת המיתרים של שלומי קינן והפסנתר של דניאל סלומון.

שוב הוא כותב שירים יפים-יפים ("שיר עצוב") שנדמה שכבר שמענו פעם ועוד נשמע, עם השפעות שנעות מהביטלס, דרך ווטרס וחנוך, ועד לדוכין וערן צור, ובכל זאת הם צובטים בלב או מותירים עיניים מעט לחות או חצי חיוך מבויש. ושוב השחר עולה על "שנינו שווים" וילדים מתנשקים ושרים במקהלה ב"מיליארד תועים", כאילו לא עברו 11 שנה מאז "אור הירח", כאילו הוא והילדים לא גדלו מאז ערד 95'. השנים עוברות, ילדי אור הירח מתחלפים, וגפן נשאר גיבור מקומי, אביר הנפות הידיים לכיוון הבמה, השלמה ארצי של מאותגרי רשיון הנהיגה.

ויש, כמובן, גם רומנטיקה. את "השיר שלנו" הוא מקדיש למאבטח הקבוע שבאותו יום הציע הצעת נישואין לחברתו. ב"שיר תקווה" מפנה הדיכאון היחסי של הפתיחה את מקומו לחיוך עם קריצה. הוא מוריד את החולצה, והקהל מוחא כפיים מעל הראש לפי הקצב. באור מלא, לרגל חג האהבה, ולפני "עצוב בלעדייך" הוא אומר: "השיר הזה נכתב כשהבנתי שאם אני גבר משמע אני סמרטוט, אז כל הבנות, שהן יותר חזקות מהגברים – תודה רבה וסליחה".

במשפט אחד

כמה מאמני היום השני לפסטיבל התבקשו לסכם את הופעתם במשפט אחד. הנה התוצאות:

דניאל סלומון: "דברים טובים באים במנות קטנות. בשנה הבאה – הדבר האמיתי".

תמי ענבר: "הופעה ראשונה אך לא אחרונה. זה לא קל להיות זמרת בארץ. אני מאוד נהניתי ומקווה שהקהל ייפתח בעתיד".

שרון רוטר: "אני מבטיחה להשתפר."

ג'נגו: "אני מרגיש טוב עם החומר שניגנתי, נתראה בפטיפון".

סאבלימינל: "מפה אפשר רק לעלות".

ניר טרטר (אינפקציה): "היה קצר וקולע, וכשהקהל אחלה, הכל אחלה".

בתי: "סוף הדרך של הופעה ואווירה, הכי אהבה שאפשר. אני מרגישה שלמה ומלאה".

ירמי קפלן: "חמי, אני והקהל זה אחלה קומבינה".