טעות ומעשה נבלה

הנבלה

יש איזה אבסורד בסיפורה של משפחת דיקשטיין, משפחה אידאליסטית שבעיצומה של מלחמה אכזרית בשטחים נוטשת בית בטוח יחסית בשכונה ירושלמית, ועוברת לגור בפסגות, היישוב שמוכר יותר כביתו השני של הכתב ניצן חן ושכפ"צו, בימי היריות הלא עליזים. בסופו של דבר סופגת המשפחה היקרה הזו את מנת האש שלה במקום אחר לגמרי, בכביש המוליך לכרמל ולמעון. שלושה מבניה נרצחים באכזריות, באופן המותיר חיוורים והמומים גם טיפוסים חסרי מצפון כנבל הכרמלי, תושב קדמוני של האזור ההוא.

את חני דיקשטיין לא פגשתי בערך עשר שנים, מאז עזבתי אני את השכונה הירושלמית שבה היינו שכנות. בנותינו למדו יחד באותו בית ספר יסודי. הכרתי אותה מילדות, בשם נעוריה, כחני פרוינד, בתו של השופט, ילדה יפה ומוכשרת. אחר כך גדלנו. היא למדה מחשבים, אני למדתי ספרות. התחתנו. הבעלים שלנו נפגשו בצבא באחד הקורסים. אנחנו עברנו לגוש עציון, הם נשארו עוד שנים רבות בירושלים, ליד ישיבת מרכז הרב שבה למד יוסי. הזוג דיקשטיין שייך למעגל המכרים היותר רחוק. לולא ראיתי את השם ואת התמונה, לא הייתי יודעת. כך קרה לי גם עם צירה סחוויסחורדר הי"ד, שנרצחה בפיגוע במסעדת סברו. שוב סוגרים עלינו מעגלי הרצח.

הטעות

לשונות רעות יחברו את פיגוע הרצח של הזוג דיקשטיין ובנם, אל הוצאתו להורג של רב המחבלים שחאדה. לולא היה צה"ל... יזמזמו הלשונות, אולי לא... וכו'. משל היו הם הזוג הראשון שנרצח בדרכי יהודה ושומרון, משל הייתה זו המשפחה הראשונה שנהרסת מן היסוד בגינם של אויבים שאין להם אלוהים.

כן, הפגיעה בשחאדה לוותה בטעות איומה, טעות בהערכה ובחישוב, כנראה גם טעות בשיקול המוסרי. עשרה ילדים פלסטינים נהרגו אתו. כמה פרטים מעניינים שקראתי בעיתוני השבת האחרונה עוזרים לי לחיות עם האשמה: למשל העובדה הזניחה ששחאדה דאג להקיף את עצמו בנשים ובילדים, בהכירו את מצפונו הרגיש של הצבא הישראלי. גם משפט מדהים שכתב ידידי ג'קי לוי במדרש הביתי שלו עזר לי לחוש טיפה טוב יותר: "עולם שבו יצור כשחאדה כבר לא מסתובב", כתב ג'קי, "הוא עולם טוב יותר לילדים". אומנם יש להודות שלילד הרך שובהאל דיקשטיין לא עזרה התאוריה הזו. אמוני בצה"ל גורם לי לקוות שהאמת שבה שרירה וקיימת עבור המון ילדים אחרים. אמוני בצה"ל גורם לי לדעת שזו הייתה טעות, ולא מעשה של נבלים חסרי מצפון.

הקונספט לפיו "מלכי ישראל מלכי חסד הם" הוא קונספט מחמיא, וראוי לא למסמס אותו. למי שקורא את הפרק ההוא בתנ"ך שבו מנסה מלך ארם, בשם הרחמנות היהודית, לחמוק מעונש המגיע לו ביושר, לא ברור עד הסוף אם מדובר באות כבוד או באות חולשה, או בשניהם גם יחד. המשפט שטבע מלך ארם מהדהד באוויר עד היום. מלכי ישראל, מנהיגיו ומפקדיו מהלכים עד היום ולמרות כל החריקות, עם תגית "מלכי חסד". אחרת, למה כולם קופצים כשהם מתנהגים כמו עם נורמלי הנלחם על חייו? היום שבו טומנים צבי יהודה, צופיה ואיילת השחר ואחיהם את הוריהם ואחיהם באדמה, הוא יום שעושה לך חשק להשליך את התגית הזו לכל הרוחות.

אחר כך, לרכון לקרקע, להרים אותה, להעיף את החול והאבק ולנעוץ אותה בדש הבגד, מחדש.