מאמי, די

ההצגה "ינשופים", שעלתה בתחילת החודש על במת תיאטרון באר-שבע, יכולה היתה להיות משעשעת. אופרת רוק טובה כבר מזמן לא היתה פה - ולמעשה, במחשבה שניה, אפשר לקבוע די בבטחה כי אופרת הרוק הראויה היחידה שנוצרה כאן היתה "מאמי". האופרה ההיא, בכיכובם של אריה מוסקונה, מזי כהן ואהוד בנאי, היא - בוא נהיה כנים - ירושה לא קלה לנשיאה. אבל לא רק הנוסטלגיה וההתרפקות על התקדים המרשים מהעבר הופכים את "ינשופים", מאת גדי ענבר ("אחרון ימיה", "גשם שוטף", "הבחורים בדלת ממול") ובבימויו להצגה בעייתית. אסופת הסטיגמות הופכת את הטיפול שמציעה "ינשופים" בכתות, במאגיה שחורה ובמיסטיקה לשטוחה כמו קלקר וללא רצינית. מה מציל את ההפקה? בעיקר המוזיקה המצוינת שכתב עודד זהבי והביצוע החי של להקת הנגנים על הבמה, וגם הצבת שתי מגה-כוחות ווקאליות על במה אחת - הזמרת רותי נבון ("חשמל זורם בכפות ידיך", "גשם בעתו", "יום יבוא") בתפקיד ראשון בתיאטרון, ומי שסומנה כיורשת הצעירה שלה, קרן הדר ("הבכיינים", "אשכבה", "יוסף וכתונת הפסים").

מחפשים את האור בחושך

סיפור העלילה מוכר לקוראי העיתונים מהשנים האחרונות: חבורת צעירים מבולבלים מבתים טובים מחפשים את עצמם ומוצאים מפלט בזרועותיה השחורות של כת זו או אחרת. העסק יוצא משליטה, אנשים נפגעים, משפחות נהרסות ומנסות לאסוף את שברי חייהן ולהמשיך הלאה. זה מוכר, זה מרגש וזה יכול להיות חומר מצוין לדרמה אמיתית, רק שכזו לא תמצאו בהפקה הנוכחית.

הניסיון להפגיש בין רותי נבון, מהגדולות שבזמרות הנשמה המקומיות, לקרן הדר, מקומם, בעיקר מפני שלנבון מקום של כבוד בלקסיקון המוזיקלי הישראלי, והמפגש הזה מריח מניסיון פופוליסטי לנפק מבעוד מועד חומר טוב למוספים העיתונים. הדר, בתפקיד לכאורה משני, מגלמת את ה"ינשוף", עולם האופל והרוע המלווה את המשתתפים בהצגה כמקהלה יוונית של אדם אחד. בפועל, נדמה שהמחזה כולו נוצר בשבילה. לבנות מחזמר סביב הקול המצוין של הדר איננו רעיון הזוי, רק שבמקרה הנוכחי היא מסיטה את תשומת הלב והופכת את סיפור העלילה, הלא מוצלח ממילא, לזניח. התפקיד הבנאלי של דמות הילד ה"צפוני" המורד, שמוצא עצמו עמוק בתוך כת השטן, הוענק לליאון רוזנברג והולם אותו ממש כפי שתפקיד האב האטום מתלבש היטב על רפי תבור ("בורגנים", "כולם היו בניי", "כחול בוער", "כסף קטלני", "לחיי האהבה"). אבל

ברמה התיאטרלית, היחיד שמצליח לרגש באמת הוא תומר בן-דוד, זוכה פרס התיאטרון לשחקן המבטיח לשנת 2000 על תפקידו ב"אקווס", שפשוט מקיים את ההבטחה. בן-דוד מגלם את דמותו של רגב, האח המפגר של גיא, והדמות היחידה המגולמת בחן כובש ומצליחה לדלג מעל מכשולי הסטיגמות.

נושא הכתות הופיע ועלה מספר פעמים לסדר היום הציבורי בישראל במהלך השנים האחרונות, וחבל שהאינטרפרטציה התיאטרונית לו זכה מעניקה חיים חדשים למשפט שאומר תבור לרוזנברג על הבמה: "אל תדבר אליי כמו הפרסומות בטלוויזיה".