הכל אודות אמ-אמא

דווקא עכשיו, כשאנחנו מרגישים בתוך העצמות שלנו שמישהו עושה למישהו משהו רע; שמַגלים את CNN, מבטלים אזרחים ומורידים את הפורנו - הכל כחלק מהעסקה הבלתי נגמרת של החטא ועונשו, דווקא עכשיו אנחנו זקוקים למישהו שיגיד לנו שאפשר לחיות גם אחרת. פדרו אלמודובר, לדוגמה, יכול להיות זה שיעשה קצת צל במקום המקוייץ הזה. אז הנה, כחלק מההד התקשורתי לסרטו האחרון, יוצא ב"בבל" ספרו "פאטי דיפוזיה וטקסטים אחרים", אולי כדי להזכיר לנו שלא משנה כמה הרב עובדיה יוסף או יוחנן פאולוס השני יהפכו את החטא לטרנד, אנחנו לא חייבים להיות בעניינים ולהרגיש נורא, ואפילו בתוך עולם הפורנו - שהוא לב לבו של ספרו וסרטיו - לא חייב להיות ניצול, כאב או אלימות. כלומר יש, אבל אף אחד לא מרגיש שזה מגיע לו, חוץ מיגאל ביבי כמובן.
הספר מקבץ טורים שפרסם אלמודובר בשנות השמונים בעיתון הספרדי "לה לונה" תחת השם פאטי, כחלק מהסצנה המדרידאית, ה"מובידה", שהוקיעה, רגע אחרי מותו של פרנקו, את השמרנות, הערכים, הדת ומה לא (ומתי היא, ה"מובידה", תגיע גם לפה?). אלמודובר, כחלק מתהליך התבגרות של אומה, מחייה את האלטר-אגו הכי מקסים בהיסטוריה - כוכבת הפורנו פאטי דיפוזיה, מקור כל החטא וכל היופי, אשה נערצת ברחבי העולם, מיתוס, גדולה מהחיים, מוצצת עם אופי, אחת שהטוקבקיסטים של ynet - "התימניה המוצצת", "הולכת על ארבע", "עושה את זה עם כולם" - יכולים ללמוד ממנה צעד או שניים.
פאטי היא אשה חסרת מנוחה, אחת שלעולם לא הולכת לישון, למרות שהיא נורא רוצה קצת, כי היא שמעה "שבין זיון לזיון אנשים תופסים איזה נמנום קטן". לעולם לא יהיו לה ורידים ברגליים, היא לא עושה ספורט והיא שמורה כמו שצריך. היא מזל מאזניים (כמו פדרו ובריז'יט בארדו), והיא תמיד, אבל תמיד, תמצא עצמה במדרון של הדרכים ההרסניות, כי המתינות טובה רק אם את יודעת "לקטוע אותה בחירפון סטייל כוכבת רוק מיליונרית זקנה". היא אישה שמכילה בתוכה הכל: משפט כמו "אין כמו דיסקו בשביל ההכנות ליציאה" מתפלח לצד "הטרגדיה שלי היא הזמן". בקיצור, קבלו את פאטי דיפוזיה, האשה הכי מעניינת במדריד.
את פאטי לא מחקים, אין לה הדים, והיא אינה מכירה בסוג ב', ממש כמו הנשים הגדולות האחרות שאלמודובר מאמץ, כאלו שנוצרו פעם אחת ודי: הולי גולייטלי ("ארוחת בוקר בטיפאניס"), לורליי ("גברים מעדיפים בלונדיניות"), גי'נה רולנדס ("Opening Night") ושרית חדד ("איתך חבל לי על הזמן"). היא שופכת את לבה בפני הקורא, ומתארת מעשי אונס, סקס עד הבוקר, נהגי מוניות שדומים לרוברט מיצ'ם, משוררים מבוהלים ומעריצים גלמודים. הכל כלאחר יד, כאילו הסטירה שקיבלה בליל אמש זהה לנשיקה הרטובה של היום.

אלמודובר לא נפתר

נכון, לא תמיד הטקסט מיטיב עם יצירתו הקולנועית, אבל נפשו הסבוכה של האיש השמנמן הזה (וכפי שפאטי תוהה ובצדק, למה הגברים המעניינים באמת אף פעם לא סקסיים - להוציא, כמובן, סם שפרד?) יוצאת, כך מתברר, בכל פורמט, וגם אם אלמודובר הוא לא הראשון שמפאר את עקרת הבית (כי פאטי היא עקרת בית בסופו של דבר) - בלעבוסטה וקורבן בו זמנית – הוא הראשון שרוצה להיות כמוה. כשם שהיא נשארת חידה, גם אלמודובר לא נפתר באמת, והרגע שבו הוא מזנק מתוך מלודרמה זולה ללבה של יצירת מופת אינו נגיש כנראה לאיש, למרות שמצורפים טקסטים בסוף הספר - כמילוי, להגדרתו - בהם הוא מפטפט על סרטיו ועל עצמו ועל חלומותיו (ילדות בנות תשע עושות ניתוח להגדלת חזה, ועושות מהפכה בתלבושת האחידה של בתי הספר, סתם לדוגמה). "פאטי דיפוזיה", כאמור, אינה פנינה ספרותית, אבל היא היתה שם הרבה לפני "המופע של אנה ניקול סמית", ששבר רק השבוע שיאי צפייה בערוץ בו הוא משודר בארה"ב, היא-היא האמא של רבות אחרות (תפתחו את "רייטינג", כולן שם), והיא מענגת, נו טוב, לפחות כמו פורנו משובח. אין בה טוב ורע, אין חטא ואין עונש. בקיצור, גן עדן. תהנו. וכמו שחותם הספרדי - נשיקה עם הלשון. אדיוס.

"פאטי דיפוזיה וטקסטים אחרים" מאת פדרו אלמודובר, מספרדית: ליה נרגד, הוצאת בבל, 151 עמ'