עושה את זה עם מושבניקים

ההתחלה היתה עגומה. יושבת בחורה שבורת-לב עד מאוד בצהריים מלוהטים של יום שבת בודד ואומרת לעצמה דברים בנוסח: מה נותר לי בחיי? כמה זמן יעבור עד שריח גופתי ינדוף והשכנים יזעיקו משטרה? האם לא כדאי לי לזנוח את האידיוטים האלה עם השערות על הפנים ולעבור למשהו יותר הגיוני, כמו מנזר? האם תוכלו להאשים אותי על שבנסיבות אלו שלחתי ידי בשקיקה אל ספרה החדש של עירית לינור? האם תוכלו להאשים אותי על שהתאכזבתי?

לינור היא אישה מוכשרת מאוד. היא הצליחה לפרוץ כמה גדרות וליצור כמה תקדימים שבלעדיהם חיינו היו משעממים ונטולי הומור בהרבה. היא גם הצליחה ליצור תבנית מנצחת שאמנם חזרה על עצמה בכל אחד מספריה ברמות משתנות של איכות, אבל כשזה כיף, למי אכפת? הבעיה מתחילה כשזה כבר לא כיף, ואז צריך לקחת צעד לאחור ולבדוק את הנחות היסוד.

התור של המושבניקים

לינור, בדומה מאוד לבתיה גור, למשל, בחרה לעצמה ז'אנר מוגדר ולא מוערך באופן מסורתי וספרותי, ובחרה בעזרתו לבחון בכל פעם את פניה של החברה מבחינה פסיכולוגית, מנייריסטית, גיאוגרפית, סוציולוגית ומה לא. ב"שירת הסירנה" היו הקורבנות הפרסומאים היאפים של תל-אביב, ב"שתי שלגיות" היו אלו הבורגנים השבעים של רמת השרון והסביבה, "הסנדלרית" עסק בחייהם הזוהרים עלק של אנשי התקשורת המשודרת, ועכשיו, ב"בנות בראון" היא מתפנה להציץ בחייהם המשמימים, מלאי השנאות, התקוות והקנאות הקטנות של המושבניקים. כן, כן, אותו ציבור חקלאי לשעבר ונדל"ני בהווה, שמצמיח וילות במקום גרברות.

גם כאן לא נשברת התבנית של הרווקה עם המשפחה המסוכסכת שמתאהבת בגבר הלא נכון והבלתי צפוי, כולל בונוסים שלינור כבר הריצה עליהם נסיעות מבחן בספרים קודמים. יש סוד משפחתי (זוכרים את "הסנדלרית"?), יש חברה הכי טובה, כמו ב"שתי שלגיות" (למרות שכאן היא גם האחות המאומצת), יש בגידות, מיתות, מיטות ועוד ועוד מכל תנובת הטנא והניר. כי משפחת בראון היא "המשפחה הכי מוזרה במושב: ילד הרוג, בת מאומצת, בעל נואף, חתן דוס, פשיטת רגל, התעשרות והתאלמנות" (עמ' 329).

לא כיף לי

אז למה זה לא כיף? כי לינור לא רוצה. "בנות בראון" הוא בהחלט הספר הכי "רציני" של לינור, במגבלות הז'אנר, כמובן. היא כבר לא חשה צורך להצחיק, לא מרגישה שהיא מוכרחה להיות שנונה ואין לה חובה מוסרית להיות צינית ואכזרית. לא שהיא הופכת למלאך של ראליזם נוקב ומלא חסד ורחמים, ממש לא. יש בספר רגעים משעשעים, אבחנות שנונות, דמויות ציניות והרבה אכזריות בתיאור הכפר הקטן ויושביו, אבל נדמה שלינור ידעה מה היא רוצה לעשות אחרת אבל לא ידעה איך לעשות את זה בדיוק.

מניעיהן של הדמויות נעים בין החינני-אך-אינפנטילי (האחות המאומצת שמאוהבת כל חייה בגבר אחד, די בוק) לבין התמוה והבלתי עקבי לחלוטין (הבחירה הרומנטית של גיבורת הרומן, דפי). על הספר כולו שורה תחושה כבדה ובלתי נוחה, שרק מתעצמת לאור הנימה הבוטה של גזענות שצפה בו ללא הרף, שלינור, בעלת היד הקלה והבטוחה בדרך כלל, לא ממש הבינה את הסיפור שהיא מנסה לספר. זו אמורה היתה להיות ביקורת נוקבת על המושב הקטן והפרובינציאלי? סיפור אהבה לא שגרתי? דרמה משפחתית קורעת לב? תיאור חוויותיה של רווקה חדת לשון ונטולת אמביציה? משהו באמצע? משהו באמצע.

אז יש אנשים טובים באמצע הדרך, ולינור היא בהחלט אחת מהם, אבל בתור מי שהתחילה עם תנופה אדירה מצופה ממנה ללכת עד הסוף. לא להשאיר אותנו באמצע עם ספר מבולבל ואפוי למחצה, רצוף סטריאוטיפים, שנגמר בערך חמש פעמים לפני הסוף הרשמי שלו ושמעניק לנו פנינים כה מעטות (גם אם מוצלחות) וכל כך מעט נחמה. לא בגלל שזה לא ממש הפי-אנד, גם לא בגלל שזה לא ממש הפי; בגלל שזה לא ממש.

"בנות בראון", עירית לינור, הוצאת קשת, 349 עמ'