הדשא של הקיבוץ ירוק יותר

נאוה ויובל זילברשטיין גרו בדירה נאה בת חמישה חדרים בנווה-אפק, השכונה החדשה של ראש-העין. יובל (34) מהנדס קול במקצועו, היה שותף באולפני הקלטות, נאוה (35) עבדה בחברת ייבוא. משפחה ישראלית ממוצעת, מהמעמד הבינוני-גבוה. אבל ביולי שנה שעברה הם החליטו לשנות את חייהם ועברו עם שני ילדיהם הקטנים לקיבוץ מעוז-חיים שבעמק הירדן. הם השכירו את דירתם, נטלו את הציוד מאולפן ההקלטות והרחיקו עד גדות הירדן. "לא הגענו לכאן מנקודה כלכלית נמוכה, באנו לחפש משהו אחר, זמן איכות עם הילדים" נאוה זוכרת, לא בגעגועים, את הבקרים שבהם היתה תקועה קרוב לשעה בפקקים בדרכה למקום עבודתה בצריפין. בעלה, שנסע לתל-אביב, בילה בכל בוקר יותר משעה על הכביש. הוא נשאב למערבולת בלתי-נפסקת של עבודה, כולל בלילות שבת, וכמעט לא ראה את הילדים. "החלטנו לרדת מהמירוץ הזה נגד הזמן" אומרת נאוה. "עכשיו הילדים לידינו. אפשר לתת להם להשתולל בחוץ. אנחנו לא דואגים כשהם רוכבים על אופניים, לא חוששים מפיגועים או מתאונות דרכים. הכל רגוע ושלו". נאוה עובדת היום כמתאמת השיווק של המפעל בקיבוץ. יובל פתח אולפן הקלטות משוכלל. הוא מציע לאמנים חבילת אירוח משולבות בהקלטות באווירה השלווה של הקיבוץ. בנוסף הוא משמש סאונדמן של אמנים המופיעים בצפון הארץ ומלמד במכללת עמק-הירדן במגמת סאונד שהוא עצמו הקים.

יחד עם משפחת זילברשטיין הגיעה למעוז-חיים גם משפחת נפדנסקי מאשדוד. גם הם השכירו את דירתם המרווחת בעיר. סנדרה נפדנסקי (34) עבדה בעיר עם נאוה זילברשטיין, ויחד התגבשה אצלן ההחלטה על השינוי הדרסטי בחייהן. בעלה, חררדו (40), איש מחשבים, עזב את עבודתו כמנהל מחלקה בחברת היי-טק מצליחה. כיום הוא עובד כאיש מחשבים במפעל של הקיבוץ. "אחרי שנה בקיבוץ אני מסכמת את חיינו החדשים במילה אחת: נפלא", אומרת סנדרה. "לא שבעיר היה לנו רע, להפך. אבל כאן זה ממש גן-עדן, בעיקר לבנות שלנו, בנות 9 ו-6. בית-הספר כאן מצוין. הילדה הגדולה עברה מכיתה של 40 ילדים לכיתה מושקעת עם 20 תלמידים. הקיבוץ משקיע הרבה מאוד בחינוך, וגם אחרי בית-הספר והגן דואגים להן לתעסוקה חיובית וערכית. שתיהן גדלות בתוך הטבע. הן פשוט פורחות. "אנחנו לא מרגישים את כל הבעיות הבטחוניות של העיר, לא חוששים שיקרה משהו. אנחנו מרגישים כאן מוגנים ובטוחים. הילדות מסתובבות חופשי, מאוד עצמאיות. היום הן לא מוכנות לשמוע בכלל על לגור במקום אחר. גם לנו טוב, מכל הבחינות: יש לנו זמן להיות עם הילדות, החברה כאן יותר איכותית, יש חיי חברה וחיי תרבות שקשה למצוא בעיר".

רק שליש מתקבלים

סיפוריהן של שתי המשפחות, שנקלטו בהצלחה בקיבוץ מעוז-חיים, מאפיינים תופעה הצוברת תאוצה בשנה האחרונה. ישראלים מצליחים, בעלי מקצוע, מהשכבה שעושה מילואים ומשלמת את עיקר המיסים, עוזבים את העיר ועוברים לקיבוץ. זו אינה תנועה המונית, אבל עבור הקיבוצים זו מגמה מאוד משמעותית. בכל חודש פונות לתנועה הקיבוצית כ-70 משפחות המבקשות להתקבל לקיבוץ, כ-800 בשנה. בחודשים האחרונים, בעקבות המצב הבטחוני והמשבר הכלכלי, חל גידול של כ-10 אחוזים במספר הפונים. התופעה הזאת סותרת את תחזיותיהם של מספידי הקיבוצים, שדיברו על סוף דרכה של ההתיישבות החקלאית השיתופית. הקיבוץ עדיין מושך חברים חדשים, ויש לו, מתברר, מה להציע. רק מחצית מהפונים עוברים את הסינון הראשוני ומגיעים בכלל לראיון. הקיבוצים בררניים. הם אינם מוכנים לקבל כל אחד. בסופו של דבר נקלטות בקיבוצים רק כ-250 משפחות בשנה, פחות משליש מהפונים. רוב המתקבלים הם זוגות בני 30-37, עם ילד אחד או שניים. מדובר במשפחות מבוססות, שבהן שני בני-הזוג הם בעלי מקצוע ובעלי יכולת להתפרנס. יש גם קבוצה גדולה של רווקים, בני 23-30, שנמצאים לקראת סוף הלימודים האקדמיים.

לא כל הקיבוצים קולטים חברים חדשים. הקיבוצים העשירים, קיבוצי הנדל"ן באיזור השרון, מוכנים לקבל רק מועמדים שהם בני המשק. לא מחלקים את העוגה עם חברים חדשים. מצד שני, הקיבוצים שעברו שינויים מפליגים בשנים האחרונות, קיבוצים שקשה לזהות בהם את מאפייני הקיבוץ הקלאסיים, אינם מושכים עירוניים.

דווקא הקיבוצים השמרניים, שבהם האידיאלים הישנים והכללים הנוקשים של השיתוף עדיין קיימים, הם המושכים הרבה מועמדים. מתוך 270 קיבוצים הפזורים על מפת הארץ, 80 מצליחים למשוך מועמדים חדשים מהעיר.

בשיא קליטת החברים החדשים מחזיק קיבוץ ברעם שבגליל העליון, ליד גבול לבנון. זה קיבוץ חזק מבחינה כלכלית וחברתית, השומר בקנאות על כל מאפייני החיים השיתופיים, כמו לפני עשרות שנים. בשנה האחרונה הוא קלט 41 חברים חדשים. קיבוץ צאלים שבנגב קלט 15 חברים חדשים, שהביאו עימם 10 ילדים. ברשימת הקולטים נמצאים גם קיבוצי הנגב המערבי (אור-הנר, רעים ונחל עוז) קיבוצי הגולן (אורטל, אלרום ומרום הגולן) קיבוצי הערבה, קיבוץ צרעה, קיבוץ יראון ושני קיבוצים מעמק יזרעאל שריד ויזרעאל.

גברי בר-גיל, מזכיר התנועה הקיבוצית, מביט על תנועת העלייה לקיבוץ בסיפוק: "זה בהחלט הופך לתופעה. בשנה האחרונה אנחנו מזהים מגמה הולכת ומתחזקת של תנועת אוכלוסייה חזקה אל הקיבוץ". לדבריו, בחודשים האחרונים, בעקבות המצב הכלכלי והבטחוני, מתחזקת לצד תנועת העירוניים לקיבוץ גם המגמה של בני קיבוצים שמעדיפים להישאר בבית. "נוצרה תופעה מעניינת: האוכלוסייה בקיבוצים גדלה, אבל מספר החברים יורד", אומר בר-גיל. "לצד חברי הקיבוצים, יש היום גם תושבים, ואפילו 'שוכרי דירות' אנשים הגרים בקיבוצים בשכר דירה ואינם חברי קיבוץ".

בר-גיל יודע כי אחד התחומים המושכים ביותר בקיבוצים הוא מערכת החינוך המפוארת, שבנו שם במשך עשרות שנים. "יש התנפלות אדירה של הורים מחוץ לקיבוץ המבקשים לשלוח את ילדיהם למערכת החינוך שלנו, החל מהפעוטונים וכלה בבתי-הספר התיכוניים. כמעט בכל הקיבוצים יש כיום 'רשימת המתנה' של ילדים מחוץ לקיבוץ. אחד המניעים הבולטים להצטרפות של משפחות צעירות לקיבוץ הוא מערכת החינוך שלנו".

תנשמת שורקת מול החלון

בין הקיבוצים הקולטים נמצא גם כרם-שלום, קיבוץ שהתפרק בשל משבר חברתי קשה ונוסד מחדש, עם חברים חדשים. לקיבוץ הזה, השוכן על גבול רצועת עזה, הגיעו לפני כשנה עזי וענבר דביר מירושלים. עזי (30) היה סוכן ביטוח. ענבר (29) עסקה ביחסי-ציבור. לפני כארבע שנים התחתנו וגרו בשכונת גילה. הם עזבו לפני שהתחילו היריות מבית-ג'אלה. אחרי שתי שנות נישואים רכשו דופלקס יפה עם גינה ברמת בית-שמש ועברו לגור שם. "כל הזמן הרגשתי מחנק", מספר עזי, יליד קיבוץ לביא. "אין כמעט טבע, יותר מדי אנשים, יותר מדי רעש. אין שלווה". יום אחד קראה ענבר בעיתון כתבה על התפרקות קיבוץ כרם-שלום ועל הכוונה להקים אותו מחדש. "סיפרתי לעזי על הרעיון, והוא אמר אחלה", היא משחזרת. "הגענו לסמינר הכנה לקיבוץ, שנמשך שנתיים. היתה לנו אז בת אחת, נופר, היום כמעט בת 3". "כשהחלטנו לעבור לכרם-שלום, הייתי שוב בהריון. ביום שבו הגענו לקיבוץ תקפו אותי צירים. שמנו את הדברים בחדר, ונסענו לסורוקה. אחרי שלושה ימים חזרתי לקיבוץ עם הבת השנייה, גפן. מאז אנחנו כאן, מאושרים. שקט פה, נעים, ירוק בעיניים. ויש גם את העניין המרתק של הערבות ההדדית בין החברים, העשייה המשותפת. זה קוסם לנו, העירוניים. הקיבוץ בתהליך של בנייה. כל פעם צץ פרויקט אחר, וכולם נרתמים לעזור בכל הכוח". "היום כולם בלחץ מהמצב הבטחוני", מוסיף עזי. "כולם בפראנויה, מפחדים ללכת לקניון. הטרור משתולל דווקא בערים הגדולות. ואני כאן, על גבול רצועת עזה, מרגיש לגמרי בטוח. אני צריך לנסוע כמעט שעה עד שאני פוגש את הרמזור הראשון, שעה וחצי עד שאני נתקל בפקק תנועה. אני פותח את הדלת, ורואה דשא ועצים. בלילה אני שומע רק את התנשמת, שיושבת מול הבית שלי ושורקת". עזי, שעומד לפתוח סוכנות ביטוח בדרום, שתהיה ענף כלכלי של הקיבוץ, מסכם: "אני מרגיש שאני חוזר לילדות שלי, שהיתה בקיבוץ. חוץ מזה, אנחנו בונים פה משהו חדש ומצליחים. אני שמח מאוד שקיבלנו את ההחלטה לעבור לכאן".