כוחו של הרגל

אני בטוחה שאנשים רבים קראו בסיפוק רב את הכתבה שהתפרסמה השבת ב"מעריב", לפיה המתנחלים והחרדים בעצם מבינים בסתר ליבם שהם טועים, ורק כוחו של הרגל מגונה מונע מהם לתקן את דרכיהם. על הכתבה ובה הקונספט הנ"ל חתום עיתונאי שהעובדה שהוא ידיד שלי לא מפריעה לי לחלוק עליו מכל וכל.

אין לי כל כוונה להגן על החרדים. גם אנחנו, המתנחלים, לא מושלמים. עשינו טעויות, לא אכחיש. קשה לנו להודות בהן, אבל למי קל? מצד שני, להאשים מישהו שעושה משהו מתוך הרגל, זה בעיקר טיעון שיכול לחזור אליך כבומרנג. אחד נשאר בגוש עציון מתוך הרגל, שני מצביע מרצ מתוך הרגל, ושלישי לובש כיפה מתוך הרגל. אני מכירה אחת שקונה כל יום במכולת שמונה לבן, גם מתוך הרגל. פעם חשבתי שהרגל זו מלה של דודות מכופתרות, המשננות השכם והערב שצריך לרכוש אותו אם הוא טוב, ולזנוח אותו אם הוא מגונה. הרגלים הם משעממים. הרגלים הם ההפך מדמיון פרוע. בצביטת געגוע אני זוכרת איך נהגנו לדקלם מתוך הזדהות עמוקה את המשפטים היפים של לאה גולדברג: "לבל יהיה עלי יומי כתמול שלשום, לבל יהיה עלי יומי הרגל". היום אני יודעת שהתפיסה הרומנטית כאילו אנחנו ממציאים את עצמנו בכל רגע מחדש ומחליטים על כל צעד מתוך מחשבה ושיקול, אינה מציאותית. היום אני יודעת שהחיים מורכבים מאין ספור הרגלים. קמים בבוקר מתוך הרגל, כותבים את הטור לעיתון מתוך הרגל. למדתי לחבב ולכבד את ההרגל,שלמרות העדר מובהק של סקס-אפיליות הוא כלי עזר מצוין כדי לחיות על-פי עקרונות שבחרת לך.

אז למה בכל זאת?

אז למה בכל זאת אני נשארת בביתי שביהודה ושומרון? הסיבות לכך הן שתיים: הראשונה היא מפני שזהו הבית שלי. והשנייה – מפני שלברוח מכאן תחת איומי טרור נראה לי, נכון לעכשיו, מעשה לא מוסרי שיסכן את המתגוררים בתוך הקו הירוק הרבה יותר מגדר הפרדה, שנניח שאינה מוקמת בגללי. הנחת המוצא שלי, וכנראה גם של רבים מחבריי, היא שרובכם לא הייתם רוצים לראות מאתיים אלף יהודים בורחים בפאניקה מבתיהם מאימת הטרור, ולא הייתם רוצים לשאת בהשלכות המורליות והפוליטיות של המעשה הזה.

כמובן, כל זה תקף כל עוד אני נוקטת אמצעי זהירות סבירים - ביתי נעול כראוי, בשער שומר השכן שלי, ובכבישים מגן עלי הצבא. אגב, אני גם הולכת לקניון, ולמדרחוב בן-יהודה בירושלים. וזה לא שהעולם, מדינת ישראל והציונות כולה מונחים על הכתפיים שלי, זו פשוט המחויבות הזו, לשמור על שגרה במידת האפשר, לא לתת לטרור לנצח. זה מה שמדקלמים לילדים היום בכל בית ספר בארץ, וזה גם נכון. זה כנראה באמת עניין של הרגל. ככה גם אני חונכתי.

היה והמדינה תשנה את דעתה, ותחליט כי שהותי כאן מסכנת אותה ומזיקה לה, אעזוב בלי להניד עפעף. זה לא יהיה לי קל.

במחשבה שנייה, אולי זו טעות להתחייב בקשר לעפעפיים. אני לא מכירה אף אחד שנפרד ברצון ובשמחה מבית או מחלום. אבל זה בהחלט לא אמור להיות חידוש. כבר אמרו הסקרים נכונה שרובנו, המתנחלים, הננו אזרחים שומרי חוק, ונקבל עלינו את כל מה שיוחלט. עניין של הרגל, כאמור.