מקצוענים, אבל לא סקסיים

אז מה חדש אצל מוניקה סקס? כמעט חצי שנה עברה מאז פקדו יהלי סובול, פיטר רוט, שחר אבן-צור ואלדד גואטה יחדיו את הבמה של ה"בארבי". אצל אמנים אחרים פסק זמן בן 5 חודשים מהופעות עשוי לגרום לנתק מהקהל ולאיבוד המומנטום. לא כך אצל מוניקה סקס, שבשנה האחרונה התמחו בהופעות בבתי ספר במסגרת פרוייקט "הנוער ינהג אחרת". התוצאות ניכרות היטב כשאת הרחבה הגדולה של ה"בארבי" ממלאים כשלוש מאות בני נוער להוטים ליחסים פתוחים, ביניהם כאלה שזהו עבורם הביקור הראשון במועדון. בצדדים, למעלה, ומאחורה מצטופף קהל הנע בין גילאי צבא לשלושים פלוס, שמשלים את מספר הנוכחים לכמעט 500.

ההופעה נפתחת - בישיבה של סובול וגואטה על כיסאות - עם שלושה שירים חדשים לגמרי ורגועים יחסית - "תחרות שתייה", "אי בודד" ו"הרעב" - שגורמים לחלק מהקהל לנוע במקום באי-נוחות מופגנת. משימת ההאזנה לחומר הלא מוכר, המהורהר, המתחפר לעיתים, גדולה עליהם. ה"בארבי", למי ששכח, לא נמצא בלונדון, וחלק מהנוכחים מתנהגים כישראלים טיפוסיים. זכותו של יהלי-"לא בא לי לנצח כבר את העיר הזאת"-סובול לפזול לגזרת רדיוהד, אבל לא מעט מהמאות שקנו כרטיס כדי לראות אותו השתעממו בחלק הראשון והפגינו את אדישותם בפטפטת מתמשכת בין השירים החדשים ותוך כדי ביצועם. הם ציפו ל"מלכת היופי", הם ציפו ל"הפוך בשמש", הם כמהו לאיזה "הר של בייגלך" (או אפילו ל"גבוה" או "אל תנדנד את הסירה") שיכניס אותם לעניינים.

לא מנדנדים (הפעם) את הסירה

מוניקה סקס מנגנים מצוין, ללא יוצא מן הכלל. התפקידים והעיבודים מדויקים, גם כשגואטה ורוט מחליפים ביניהם את הבס - כשהראשון מתפנה לקלידים ולחצוצרה והשני נאלץ לוותר מעט על החשמלית האהובה עליו. להפקה, שכרגיל אינה עמוסה יתר על המידה, יש צבע, צורה ופנים של הרכב רוק מגובש, מנוסה, שיודע היטב את העבודה. הסאונד שעושה להם אייל אבן-צור נקי ומצוחצח. השירה של סובול מצטלצלת בבירור, חלקה, אפופת תחושת רוגע כללית ושקט נפשי על סף האדישות.

ההופעה ממשיכה בעיקר עם שירי האלבום השני, שטרם נטחנו עד דק ברדיו. "רוצים שירים מהתקליט הראשון?", שואל סובול את הקהל, "חכו עוד 20 דקות", הוא משיב לקריאות ההתלהבות שעולות לפתע. מוניקה לא באו לספק לקהל להיטים, אלא קודם כל לנגן היטב, להפגין ביצועי במה מלוטשים ל"זאב", "הקונפורמיסט", "מילי", "מסך זהב", "כביש מהיר", מוצ"ש בקניון", "איש קש", "יחסים פתוחים". ביניהם משתרבבים שניים חדשים נוספים - "בעיר הזאת" ו"שנים חסומות" העוצמתי, בו שר סובול על ניתוק, חוסר רגש וראש מלא עובדות חסרות כל ערך. אבל האם מי שזכה על הטקסט של "איש קש" בפרס 'תמוז', כותב את השירים עליהם חלם? האם יש מוסרות שטרם שחרר? האם הוא מרשה לעצמו ללכת רחוק כפי שעשה ב"לא יכול בלי זה"?

כלפי חוץ, ורוב הזמן, מפגינה שלישיית הפרונט של מוניקה על הבמה את הלאות היחסית שאפיינה את מרבית הקריירה שלהם. רק בשליש האחרון של ההופעה, כשהקהל מתעורר עם "סאן חוזה" ו"גשם חזק", ומזין אותם חזרה בחום, קופץ לאבן-צור (מי אם לא הוא) הפיוז, שמדליק את השאר ומשחרר להם קצת את שרירי הרגש והפרפורמנס. הרגעים בהם מגיעה הצעקה, וסוג של אקסטטיות בריאה מתפרצת החוצה, שמורים בעיקר לשירים בהם מתפקד אבן-צור כסולן, אם כי גם אצל סובול ורוט ניתן למצוא ברפרטואר כמה קפיצות במקום עם הגיטרה על הצוואר ואיזו צווחה אחת או שתיים. בסיום מגיעה שרשרת הלהיטים: "פצעים ונשיקות" ו"כל החבר'ה" (שלא היו מתוכננים מראש), "180", "מכה אפורה" ו"על הרצפה".

מוניקה סקס מסוגלים ליותר. כמעט כרגיל הם לוקחים את הכל באיזי, לא ממהרים לשום מקום, מופיעים איפה ומתי שמתחשק. מוזיקלית הם מקפידים בדרך כלל למצוא את שביל הזהב בין הערכים האומנותיים לבין הצורך לספק להיטים פופולריים. בכל מקרה, נדמה כי שלום חנוך הולך להרוויח.