כשהאפרו אחלה, הכל אחלה

שישי בחצות וה"בראבי", אחד ממועדוני הרוק הספורים בתל-אביב, הומה בבני נוער. חלקם יוצאים מהופעה שהרגע הסתיימה, חלק אחר רק מגיעים. בפנים אותם שולחנות וכסאות נצחיים, מולם מופיעים המיטב שבאמני ישראל – החל מאמנים מבוססים כמו ערן צור וחמי רודנר, וכלה בתיכוניסטים עם גיטרות שעדיין מאמינים בכוחו של הדיסטורשן.

בין כל אלה, פאנקנ'שטיין היא עוף מוזר. אנסמבל של שמונה נגנים, שכמעט כל אחד מהם עובד בלילות אחרים עם אמנים שכבר לא מופיעים בבארבי (רמי, ריטה ועברי לידר הם דוגמאות בודדות), שנפגשים בעקביות מזה ארבע שנים בשביל לעשות את המוזיקה ששמונתם מאמינים בה; פאנק, או כמו שהיו מקפידים לכתוב עיתונאים תל אביביים למען הסר ספק ובעיקר למען המגניבות שבעניין, Fאנק.

"נאספנו יחד אחרי הצבא" אומר אלרן דקל, הסולן, שהוא, אם תהיתם, גם האח הקטן של דפנה דקל. "גורי ואני, הקמנו ביחד את ההרכב ופשוט אספנו חברים מהצבא כדי לנגן את המוזיקה שאנחנו אוהבים. החלטנו לעשות הרכב פאנק. הבית שלנו תמיד היה הבארבי. התחלנו בשישי בצהריים ופיתחנו לנו גרעין של קהל שמגיע כל שבועיים. זה תפס, בנינו לנו קהל, ועברנו לשישי בערב".

ליל שישי, אחת בלילה, הבארבי כבר מלא. רוב השולחנות תפוסים ועל הרחבה הקטנה שמתחת לבמה עומדים כמה עשרות מעריצים של פאנקנ'שטיין, ממתינים לבואם של השמינייה. תיכף יעלה על הבמה דקל (ככה כולם קוראים לו) וינהיג אחריו את שבעת האחרים. על אף שהוא מקפיד להדגיש את היותם הרכב ואת העבודה המשותפת, דקל הוא הכוח הדומיננטי בלהקה. הוא היחיד שאינו מחזיק בעבודה נוספת, את כל זמנו הוא מקדיש לתחזוקו של ההרכב, וכשמדובר בשמונה אנשים מדובר גם בשמונה אגואים. לא קל.

"זה לא פשוט להחזיק הרכב של שמונה אנשים, אבל התמדה מביאה קהל והצלחה. הדגש הוא קודם כל על איכות והשקעה. לא קל לארגן שמונה אנשים, צריך הרבה שלווה וקור רוח בשביל לתאם את כולנו, אבל בכל הזדמנות אנחנו עושים חזרות. החודש, לקראת ההופעות המיוחדות של חודש אוגוסט וגם לקראת פסטיבל הבירה שבו אנחנו מופיעים, אנחנו נפגשים כמה פעמים בשבוע. כמה שצריך".

ד"ר פאנקשטיין והמפלצת הבימתית

כשדקל מדבר על "ההופעות המיוחדות של חודש אוגוסט" הוא מתכוון לסדרה של שלוש הופעות בבארבי שבכל אחת מהן יתארח אמן מוביל אחר. הראשונה שבהן התקיימה ב-2 באוגוסט, והתארחה בה ריקי גל. בשישי הקרוב הם מארחים את יזהר אשדות ובשישי האחרון של החודש את מאור כהן. בלי לזלזל חלילה בגל ואשדות, כהן הוא המתאים מבין השלושה לשואו של פאנקנ'שטיין. דקל, שבפגישה, מול עיתונאית, נשאר שקט ורגוע ברמות מפליאות, הוא על הבמה אנרגטי ופוזאיסט לא פחות מכהן. אולי השוני טמון באפרו, שביום ראשון אחרי הצהריים (וגם בשאר ימות השבוע) הוא אסוף, רגוע ומתון, ובשישי בלילה, על הבמה, תופס נפח של חצי רמקול מינימום. תוסיפו לזה משקפי שמש א-לה סליי סטון, בגדים בשיק סבנטיזי ובעיקר את העובדה שדקל מדבר אך ורק באנגלית על הבמה, ותקבלו פיצול אישיות קטן.

כל החומר שהלהקה מבצעת על הבמה הוא לועזי, ורובו קאברים לקלאסיקות פאנק ידועות יותר ופחות. אפילו שני השירים המקוריים (בקרוב צפוי אחד נוסף) שכתבה פאנקנ'שטיין ושיחררה לרדיו, 'War And Pain' ו- 'Celebrate Your Mine' הם באנגלית. פאנקנ'שטיין הם עסקת חבילה שבה השואו תופס מקום כמעט שווה ערך למוזיקה, והקהל, אם תהיתם, חולה על זה.

"השואו הוא הדבר שאני הכי מקפיד עליו" אומר דקל. "התלבושות, הסאונד של הלהקה, הכל מאוד חו"לי. הדמות שלי על הבמה היא טוטאלית והיא שונה ממה שאת פוגשת עכשיו, אבל היא חלק גדול ממני. על הבמה אני נפתח, עם האפרו והאורות והאנשים. יש בדמות הזאת הרבה שמחה והרבה אהבה. הפער הזה בין מה שאני עכשיו לבין מה שאני על הבמה, זה דוקטור פאנקנ'שטיין.

"אנחנו עושים פאנק באנגלית פשוט כי אנחנו אוהבים יותר פאנק באנגלית. זה לא שבלתי אפשרי לנגן ולשיר פאנק בעברית. הדג נחש עושים את זה (סקסופוניסט הלהקה שלומי אלון והטרומבוניסט יאיר סלוצקי הם חברים גם בלהקת הדג נחש), פורטרט עשו את זה. אני לא שולל עשייה של פאנק בעברית בעתיד, אבל כרגע טוב לנו ככה. שחררנו את שני השירים שלנו לרדיו, שבמקומות מסוימים הגיב אליו נפלא. אין ספק שיש בעיה עם אמנים ישראלים שעושים מוזיקה באנגלית, ובמיוחד בז'אנר השחור שאליו אין מודעות גבוהה בארץ, וכשהתחלנו לא היתה מודעות אליו בכלל. אני כותב חומר משלי בעברית, וזמנו יגיע. אבל אנחנו לא הולכים בדרך הממוסדת, אנחנו גם לא מקליטים את האלבום שלנו, שיהיה כולו באנגלית, דרך חברת תקליטים. ייתכן שנפיץ אותו דרך חברת תקליטים, אבל הקהל הוא הכוח שלנו, המעריצים ההופעות. אני סומך על זה שקודם כל אנשים שייצאו מההופעה יקנו את הדיסק. אני לא מתיימר להגיד שנחזור על מה שעשו היהודים, שהצליחו באופן עצמאי לחלוטין, כי הדוגמה שלהם היא הכי קיצונית ובסופו של דבר הרבה גם תלוי בתקשורת. אבל לחתום היום בחברת תקליטים זה לא רעיון טוב, המצב רע. כדי שקבוצה גדולה כמונו תחזיק מעמד צריכה להיות לנו דרך משלנו, שהיא לא מושפעת מהשוק, לא תלויה בכלום".

חמשת גדולי הFאנק של אלרן דקל

פאנק, או Fאנק, הוא לא ז'אנר מקובל במיוחד בישראל. שורשיו נטועים עמוק בתרבות השחורה של שנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת ואבותיה המפורסמים ביותר כוללים את ג'יימס בראון, סליי סטון, קרטיס מייפילד ופאנקדליק. לפאנק צליל שמח, לעתים אקספיסטי לחלוטין, אבל במקרים רבים הוא גם קוצני בטקסטים החברתיים שלו, שעוסקים הרבה בגטו השחור ויחסיו עם העולם הלבן, וכמובן באהבה. מוזיקה שופעת, עשירה, מקורית ומאוד סקסית, שמהווה את השורש והבסיס כמעט לכל ההיפ-הופ, הניו-סול והאר.אנ.בי שהגיעו אחר כך.

דקל אומר (וצודק), שאין כמו מרווין גיי בשביל להנעים את זמנה של הליידי שלך בלילה, וממליץ בהזדמנות זאת על עוד כמה קלאסיקות חובה מהתחום: "קרטיס מייפילד – לייב/רוטס, שני אלבומים שונים, שניהם מ-ע-ו-ל-י-ם. האוסף Voodo Soul - אחד מאוספי הפאנק הבסיסיים הטובים שיצאו. Maceo – 'Live From Planet Funk - ג'יימס בראון הוא המובן מאליו, כולם מכירים. הלהקה הזו עשתה מוזיקה מדהימה והיא מהתקופה שלו. וגם The Meters – פאנק מעולה ואינטימי".