הלך החשק

אפשר להתווכח, באופן קטנוני ובלתי ניתן להכרעה, לגבי סוג וחומרת הפשעים והעבירות הקלות של ממשלת ישראל הנוכחית - בין אם מדובר בפגיעה באוכלוסייה, פשעי מלחמה, פשעים כלכליים-חברתיים או סתם פשעי אדישות והזנחה - אבל אפשר גם להצביע, ללא היסוס, על הפשע האחד שלגביו אין ויכוח: הפשע המורלי. האופן בו הפכה ממשלת ישראל הנוכחית את הארץ אותה נבחרה להנהיג למקום שפוף-הראש ומכונס בעצמו, זועף ונעדר תקווה.
כן, אתם צודקים, הישראלים תמיד היו קוטרים, והתפרצויות שמחה או עליצות בנוסח האמריקני מעולם לא היו כוס התה הקר של המקום העוין הזה, אבל לא צריך ברומטר מדויק כדי להבחין שבשנה האחרונה זה כבר הרבה יותר מזה: ישראל הפכה מסתם דכאונית-עם-פונטציאל-החלמה למדוכאת קלינית, חסרת-תקנה, מרוששת מכל נכסיה המורליים, להוציא אולי צביקה הדר ושרה'לה שרון.
הסימן לכך שישראל זקוקה לתרופות נוגדות דיכאון הוא אנשים צעירים שנשמעים אומרים שאין להם עוד כוח להתחיל דברים. "אני לא ממש מחפשת עבודה, כי למצוא עבודה אמיתית זה אומר להתחייב לשנתיים-שלוש, להתחיל משהו חדש - ואין לי חשק או מוטיבציה להתחיל משהו חדש עכשיו", אומרת לי מישהי מהחוג הקרוב. "אי אפשר יותר להתחיל פה דברים. מה, לקנות דירה? להביא ילדים? למצוא עבודה? בשביל מה להתחיל משהו אם אין לך מושג מה יקרה פה?". בשבוע הבא היא נוסעת לאמסטרדם, לרחרח.

נפילה שאין לה סוף

היא צודקת. מה שממשלת ישראל הצליחה להרוג - מעבר למאות הקורבנות מהצד הישראלי והפלסטיני הקונקרטי של הסכסוך המזוין - הוא את רצון החיים הבסיסי, המוטיבציות הראשוניות, היוזמה הפרטית עצמה. אמת, מדיניותה ועומק המדמנה אליה טורחת הממשלה הזו לדחוף אותנו מחוללות נסים בכל הנוגע למוטיבציות ולעור הפנים של המתנחלים והקיצונים לסוגיהם. מבחינת הדומפות והזמבישים מדובר בעידן הבועה עצמו: זה הזמן ליוזמות גדולות, להפקעת קרקעות מאסיבית מתמיד, לסלילת כבישים יקרים שאיש לא יסע בהם, להעלאת מאות קיצונים נוספים מצפון אמריקה על מנת להנחיתם על אדמות שאיש לא יירש. אבל עבור המיעוט חסר החשיבות והקול העונה להגדרה "רוב העם" – האנשים העמלים המתגוררים בגבולות הקו הירוק והמבקשים לקיים חיים סדירים – זה הזמן שבו לא ניתן עוד לראות ממטר.
ישראל הפכה למקום שאין עוד דרך להתחייב לגביו; מה, תקנו דירה? תקימו משפחה? תשקיעו בעסק? יש לכם מושג איפה הדירה והמשפחה והעסק יהיו בעוד חמש שנים? הרי לא תביאו ילדים שיצטרכו לגדול בקוסובו המזרח-תיכונית, ומי לכפכם יתקע שישראל אינה בדרכה הבטוחה לשם?
כלכלית, אין צורך בהערכות ובמתווכים. דפי היתרה בבנק מספרים טוב מכל כי אתם בתחילתה או בעיצומה של נפילה שאין לה סוף, כמו הייתם אליס הנושרת דרך מחילה באדמה שאין לה תחתית בעקבות שפן לבן - יונה לבנה, במקרה שלנו - שנעלם זה מכבר. אף אחד, מלבד החמישייה המופלאה והכלב - אריק, סטיב, פואד, לימור, אפי ושימון - לא יכול עוד לספר לכם שיהיה טוב, שיהיה בסדר, ממש עוד שנייה, הנה, תיכף. גם לא אחר-כך. גם לא בעוד חמש שנים.
זו גם הסיבה שככל שחולף הזמן והכלכלה הישראלית קורסת לתוך עצמה כחור שחור, הולך ומתברר כי אין בישראל עוד דבר כזה שנקרא "רעיון טוב". כי מהו רעיון טוב בישראל של שרון? הנה, כשירות לציבור, שלושת הרעיונות הטובים האחרונים:
1. פתיחת דוכן לימונדה בסמוך ללשכת התעסוקה לאקדמאים. 2. הקמת דוכן ויזות מזויפות בסמוך לשגרירות קנדה. 3. ספסרות בבטריות שיאריכו את שמונה שעות פעילותה של מסכת האב"כ לילדיכם.
מעבר לזה, אין ולו יוזמה כלכלית בודדה שעשויה להיראות כרגע כמו רעיון טוב. אם יש לכם מישרה - טובה, רעה, סתמית - אתם בוודאי נאחזים בה כבכרטיס טוטו בעל 16 ניחושים נכונים. המחשבה כבויה. היוזמה נרמסה. מה הלאה? למי יש מושג? האם יש בכלל הלאה? מה ראוי ונכון לעשות? עימדו במקום, אומרת לכם ממשלת ישראל. אל תזוזו סנטימטר.
הנה עוד רעיון טוב: לשקול את הממשלה הזו מחדש. בהקדם.