כ-30 אלף עסקים נסגרו תוך שנתיים

למשה חסיד מאופנת "כורש" ברחוב יפו בירושלים יש הרבה זמן. יותר מדי זמן. פעם הוא לא היה מצליח להתפנות כדי לדבר עם ספקים, כיוון שהיה עסוק במתן שירות ללקוחות הרבים שגדשו את החנות. אבל עכשיו, כשיום שבו מכר חמישה פריטים נחשב ליום עסקים מצוין, יש לו הרבה זמן לשבת ולבהות בחנות הריקה, בדיוק כמו החנויות של השכנים שלו.

לא נעים לראות עסק סגור, אז מה עושים כשמדובר במגיפה? ברחובות שלמים בערי ישראל חוזרת על עצמה התמונה: דלתות מוגפות, חלון ראווה ריק. העסק נסגר. אלפי עסקים קטנים נסגרו בשנתיים האחרונות. לדברי אברהם בירנבאום, יו"ר ארגוני הסוחרים בישראל, נסגרו מאז סוף ספטמבר 2000 קרוב ל-15 אלף עסקים קטנים וחנויות. איתן אביבי, יו"ר האיגוד הארצי למסחר, מנופף בנתונים דרמטיים יותר: "להערכתי, נסגרו בשנתיים האחרונות כ-30 אלף חנויות קטנות ועסקים".

"בעסקים הקטנים הפרטיים הייתה ירידה של 60% בפדיון בשנתיים האחרונות", אומר בירנבאום, "ולא תמיד מדובר בעסקים קיקיוניים. יש בתי מסחר במגזר הפרטי שמעסיקים גם 30-50 עובדים".

בענף הרהיטים, לדוגמה, נסגרו 50-100 עסקים בשנה האחרונה, מעריך אמנון שוורץ, מנכ"ל עמינח ויו"ר סקטור העץ בהתאחדות התעשיינים, שצופה גל סגירות נוסף בשנה הקרובה.

"זה לא רק המשבר של האינתיפאדה", טוען אביבי, "הסוחרים הוכו אף לפניה. המשק הישראלי מצוי במיתון זוחל כבר מנובמבר 95', למעט שנת 2000, שהייתה טובה. 2001 הייתה קשה מאד בגלל האירועים הביטחוניים והירידה בתיירות, ו-2002 הפכה לשנה של קריסה".

הנפגעים העיקריים הם עסקים שנבנו על תיירות נכנסת, כשהשיא הוא בערים כמו ירושלים, נתניה וטבריה. מדובר בחנויות תכשיטים, מזכרות ויודאיקה, ואפילו חנויות הלבשה, הנעלה ומסעדות. ביקור במרכזים שהתאפיינו בחנויות מהסוג הזה, כמו רחוב בן יהודה בתל אביב ויפו בירושלים מדבר בעד עצמו.

הלקוחות אוכלים בבית

"בשביל שמלה אנשים לא רוצים למות", אומר משה חסיד מאופנת "כורש" בירושלים. "אנשים באים אלינו כשממש אין להם ברירה. מי שכבר בא, בוחר משהו צ'יק-צ'ק והולך".

חסיד מדווח על פדיון יומי הנמוך בשני-שלישים בהשוואה לתקופה לפני שנתיים-שלוש. "אנשים מפחדים לבוא למרכז העיר, ואני לא מאשים אותם. גם הירידים שיזמה העירייה לא עוזרים. הבעייה רק הולכת ומחריפה".

חיים יששכר, בעלי חנות התיקים "התיק", בעליה השלישי של החנות בתקופה האחרונה לאחר שהשניים הקודמים פשטו את הרגל, מדבר על ירידה של 70-80 אחוז במכירות בהשוואה לשנים קודמות: "פעם עבדו בחנות 8-10 עובדים. היום זה רק אני ועוד עובדת וגם אנחנו מיותרים".

בתל-אביב המצב לא יותר טוב. 5,750 עסקים קטנים נסגרו השנה בעיר, אחד מכל ארבעה עסקים. על פי התחזיות המונחות על שולחנו של מנכ"ל הרשות לעסקים קטנים, עדי שטרנברג, מספר דומה של עסקים צפויים לקרוס גם בשנה הבאה.

העסקים שנסגרו הם בעיקר מסעדות, בתי קפה, חנויות בגדים, בתי מלאכה זעירים ומוסכים קטנים, ולדברי שטרנברג, כשאלה קורסים בבירת העסקים של המדינה – זה מסוכן. "כשתל אביב קורסת, היא גוררת אחריה את כל הפריפריה לתהום. הממשלה חייבת להתערב ולהכריז על מצב חירום, שבו היא מחייבת את הבנקים להעניק הלוואות מוגדלות לעסקים הקטנים, כאשר הממשלה מגבה אותם ומעניקה להם ערבות מדינה, ומצד שני לפעול להורדת שיעורי המיסוי הגבוהים על בעלי העסקים".

שלושה רחובות מרכזיים יש לה לתל-אביב – בן יהודה, דיזנגוף ואבן-גבירול – ואם לבחון לפי שלטי ההשכרה המוצבים בחלונות הראווה בחנויות, המצב אכן קטסטרופלי.

"אנחנו מתמוטטים ולאף אחד לא אכפת", זועק שלומי סלומון, הבעלים של "פיצה-פצה" ברחוב אבן גבירול. "ההכנסות ירדו כמעט בחצי, ומצד שני ההוצאות עלו. מחירי החשמל, המים והביטוח הלאומי עלו, כך גם המע"מ, ובסוף החודש לא נשאר לנו כסף ביד. אני לא יכול להרשות לעצמי לעלות את המחירים כדי לסבסד את גל ההתייקרויות, ולכן הכל נופל על הכתפיים הקטנות שלי".

הקשיים אילצו את סלומון להיפרד מ-30 עובדים בשנה האחרונה, למשכן את הבית שלו ולפתוח את כל תוכניות החיסכון.

ברחוב בן-יהודה כבר מזמן הרימו דגל לבן. בעלי העסקים ברחוב, שעיקר הכנסתם התבססה על תיירות, לא זוכרים מתי הזדקקו לשפה שנייה כדי למכור מזכרת או מנת פלאפל לתייר מזדמן.

"הרחוב מת", אומר שי סולמה, בעליה של חומוסייה ברחוב, "מה שנשאר לי זה לגרש זבובים או לשטוף את האוטו. לאנשים אין כסף לאכול בחוץ, אפילו לא ארוחה עסקית שהמחיר שלה ירד מ-25 ל-20 שקל. במקום זה הם חוטפים מנה פלאפל וחושבים פעמיים אם לקחת שתייה".

דוחים טיפולים במכונית

משה סעדון, בעל מסעדת "כנפיים" באזור התעשייה סגולה בפתח תקווה, לא יודע איך ממשיכים. "השקעתי עם שותף 200 אלף דולר במסעדה. השותף שלי לקח הלוואות מהבנק, ואני מכרתי את הג'יפ. העסק עבד טוב בהתחלה, אבל כשהחלו הפיגועים, אנשים לא באו.

"הורדנו את המחירים ב-35 אחוז, אבל גם זה לא עזר. בסופו של דבר, החלטנו לערוך במקום אירועים קטנים. בהתחלה חשבנו לגבות 30 דולר למנה, אבל נאלצנו להסתפק ב-20 דולר. הבנקים לוחצים, ואנחנו בקושי צפים מעל המים. אני מחכה שייגמרו ימי המיתון והפיגועים, ולפחות נוכל להחזיר את ההשקעה".

"כבר 27 שנה שאני עובד בנגרייה, והשנתיים האחרונות הן הכי קשות שהיו לי", אומר יוסי ולפיש, דור שני בנגריית "חרמון" שבקריית-שמונה. "בפתח נמצאים החגים, אבל אין לי שום הזמנה לארונות קיר, מטבחים או מזנונים. במהלך השנה האחרונה נאלצתי לפטר עובדים.

"אנשים יורדים במחירים כדי לשרוד. אנחנו מוכרים במחירים של לפני כמה שנים. כשאנשים נכנסים אלי לנגרייה, הם מחפשים עבודות מחומר זול. כמו שקשה להם, קשה גם לנו".

נוח אייל, המנהל הטכני במוסך "הגליל העליון" בקריית-שמונה: "בעבר אנשים היו מגיעים לטפל במכוניות בדיוק בזמן. היום הם מגיעים אחרי זמן הטיפול, וגם אז הדרישות שלהם גבוהות: הם מתווכחים על המחיר, עושים סקר על החלפים ועל האלטרנטיבות הזולות יותר, ומבקשים שנחליף להם לחלקים זולים".

על פי בדיקות מט"י (מרכז לטיפוח יזמות), 40% מהעסקים הקטנים והבינוניים באזור הגליל נמצאים במשבר. דורית אלמליח, מנהלת מט"י בגליל העליון ויו"ר פורום מט"י ארצי, אומרת שמצב העסקים באזור רק מחריף: "הרבה אנשים סגרו במהלך השנתיים האחרונו. אחרים לקחו הלוואות והם לא יודעים היום איך להחזיר אותם. אין הרבה כוח קנייה בגליל, ואנחנו מנסים לסייע לעסקים הקטנים. לפעמים אנחנו גם מייעצים לפטר עובדים – שאדם אחד יהיה זה שעושה מספר תפקידים. ברור לכולנו, ששנת 2003 תהיה קשה גם היא ועוד עסקים ייסגרו".

לא קונים בלי הנחה

"סלון קליין" בבאר שבע, חנות להלבשה תחתונה, נפתח בשנת 49', והתקופה הזו – מדווחת רחל קליין, בעלת החנות – היא הקשה ביותר. "מ-95' יש לנו ירידה של לפחות 30 אחוז בהכנסות", אומר קליין. "אנחנו לא מוותרים על אף לקוח. עושים הנחות, מבצעים, אבל הלקוחות הרבה יותר בררניים. היום, המעטים שנכנסים פשוט לא קונים בלי הנחה, ולי זה עולה אותו דבר".

קליין מודה שהם שקלו לעזוב את העסק, אלא שהמוניטין הרב שנרכש בעמל רב ושנים רבות הכריע והעסקים נמשכים בציפייה לתקופה טובה יותר. כפי שהוא רואה את הדברים, לפתוח היום עסק זה מתכון לאסון כלכלי. "אנחנו מוציאים את מהכסף שלנו כדי לשלם לעסק. מבחינתנו, כעסק, 'המצב הכלכלי' הוא לא איזה שיחת סלון או כותרת בעיתון. אנחנו מרגישים אותו טוב טוב בניהול העסק".

איתן אביבי, יו"ר האיגוד הארצי למסחר: "גמרו מעמד ביניים שלם. בעלי עסקים אכלו את כל ההכנסות. עכשיו הם מוצאים עצמם עם עסקים סגורים וחיים רק על ביטוח לאומי. באים אלינו שנמלא להם טפסים של השלמת הכנסה. מתביישים".