מקום לדאגה
קריאה רצופה בסיפורים הנוגים שבספרה החדש של סביון ליברכט, "מקום טוב ללילה", מותירים תחושה של אי נוחות. הניסיון לחבר בין כולם הוא מעניין, אך נראה בסופו של דבר מודבק וכפוי
על כריכת ספרה החדש של סביון ליברכט יש תמונה של פקעת חוטים לבנה שבה נעוצה מחט. האם זו פקעת החוטים של האם התופרת מהסיפור הראשון בקובץ, או שמא תזכורת לקורא שכל הסיפורים שמובאים לפניו הם למעשה חלקים מפאזל כלשהו, השתקפויות, פניו של אותו הדבר עצמו, קשורים זה לזה.
שבעה סיפורים יש בקובץ וכל אחד מהם ממוקם גיאוגרפית במקום ספציפי, מלבד הסיפור האחרון, שמתרחש במעין שום מקום פוסט אפוקליפטי. בכל הסיפורים נטעה ליברכט מוטיבים דומים (יתמות, בגידה, זכרון העבר ועוד), וכל אחד מהם מנסה ליצור איזושהי אמירה מהמיקרו של המיקום שיועד לו, אל המקרו של קיומנו: בארץ, מחוצה לה, בזיכרון האישי ובזיכרון ההיסטורי.
ב"אמריקה" נדרשות שתי נשים להתמודד עם זכרון הבגידה והנטישה של שנותיהן המוקדמות, כשאמה של האחת ברחה לאמריקה עם אביה של השנייה; "קיבוץ" הוא כתב האשמה חריף נגד תנחשו מה? ובו ילדם של שני חברי קיבוץ שעבר התעללות ממושכת מנסה לבוא חשבון עם האמת על עברו; "הירושימה", הסיפור היפה ביותר בקובץ, משלב עלילת רצח מופרכת מעט בהתמודדות עם המונח "שואת היפנים", במסגרת של סיפור אהבה לא ממומש; "תל אביב" עוסק באופן מעניין בשאלות של זהות מינית, נאמנות והגדרת המשפחה בסיפורם של בני זוג לא קונבנציונליים; "מינכן" מעלה על הדף בצורה קלושה למדי את העימות וההשוואה בין שואת היהודים לסבל הפלסטינים, דרך עיניו של עיתונאי ישראלי המתעד את משפטו של קצין נאצי; "ירושלים" הוא מיש-מש של עבר (ימי חורבן הבית) והווה (המשכו של סיפור האהבה המתחיל בסיפור "הירושימה") ו"מקום טוב ללילה", הסיפור האחרון והטוב ביותר בקובץ, מתרחש בנקודה לא ברורה באזור פולין לאחר שואה מסוג כלשהו, המותירה רק אנשים בודדים ומבודדים ואדמה חרוכה.
הסיפורים כולם, בנפרד וביחד, מבקשים לנתץ מיתוסים ומוסכמות על ביטחון ואהבה, ולתת הגדרה מהוססת של זהות חלופית. ההצלחה של ליברכט חלקית, במקרה הטוב. הסיפורים אמנם נוגים כיאות, אך קריאה רצופה בהם מותירה תחושה של אי נוחות. למרות השוני העלילתי, יש ביניהם אווירה של נוקשות, ונראה כאילו היתה הסופרת נתונה בסד שמחייב אותה להעמיד את הסיפורים במסדר המפקד ולבדוק שכולם נושאים את התווים המזהים המתאימים.
הקישור למקום נע בין חזק ומתבקש ("הירושימה") לזניח ("אמריקה"), והמוטיבים החוזרים יוצרים אפקט כבד של דטרמיניזם אפלולי שלא נובע מתוכן הסיפור, בהכרח, אלא מודבק אליו, כמו השתלת עור לא מוצלחת. הניסיון של ליברכט ליצור תמונה הגדולה יותר מסך כל חלקיה, מעניין, אבל פוגם בכושר העמידה של הסיפורים כיחידים, ובכך בשלמותו של הקובץ כולו.
"מקום טוב ללילה", סביון ליברכט. הוצאת כתר, 260 עמ'
