לוקחים שמאלה ממרצ

"תעאיוש – פרקטיקה של אנטי אפרטהייד". לא, לא מדובר בקורס בפילוסופיה, זו כותרת ההזמנה למפגש שנערך בשבוע שעבר בתל אביב. למי שחלילה לא הבין במה מדובר, הופיע גם ההסבר הבא: "תעאיוש, השותפות הערבית-יהודית המשפיעה והסוחפת ביותר, פועלת כיום באתר-הבלהות-הסביר של הדמוקרטיה הליברלית היודו-ישראלית בשטחים הנפשעים…". זה לא מקרי שרק כ-30 איש הגיעו למפגש - ההזמנה הזו משקפת במידה רבה את הפעילות של הקבוצה הזו, והאוכלוסיה שאליה היא פונה. במהלך הערב התנהל דיון על המצב הקשה של "הפלסטינים בשטחים הכבושים והפלסטינים בישראל". מה שעובר על הישראלים במלחמה הזו, לא זכה לאזכור.
פעילת תעאיוש, רוז האמר מכפר קאסם, בכיסוי ראש ולבוש מוסלמי מסורתי, סיפרה מעל הבמה שנהג אוטובוס בירושלים סירב להעלות אותה לאוטובוס בגלל המראה שלה. "זה מוכיח שיש כאן אפרטהייד", היא אמרה, "שיש כאן הפרדה גזעית בין שני עמים". מישהי בקהל העירה בקול חלוש שייתכן שהנהג פשוט חשש. ניסיון של משתתפת אחרת להגיד שמדובר אולי בגזענות וקיפוח, אבל לא באפרטהייד, כשל אף הוא. למה לתת לפרטים הקטנים להשפיע על הכותרת?
בלשון מנומסת, טרחו כמה פעילי שמאל מבוגרים שהגיעו למקום להבהיר לצעירים מתעאיוש ש"עם כל הכבוד לכם, אתם לא המצאתם את הגלגל, אנחנו עוסקים במפגשים בין יהודים לערבים במשך 30 שנה".
"זה חשוב לא רק לצאת לשטחים", הסבירה אחת הקשישות, "חשוב גם להפגין בטיילת בתל אביב, גם כשקוראים לי שם 'הזונה של ערפאת'".

הכל דיבורים

1,200 חברים יש ברשימת הקשר של תעאיוש. מדי פעם הם עולים על הרכב ועושים את כל הדרך אל עיסאוויה ובית ג'אלה, לחלק מזון לפלסטינים, או לערוך התרמת דם עבור פצועי מחנה ג'נין. היו גם כאלה שהרחיקו עד רמאללה, לחזק את רוחו של הראיס בזמן המצור.
ההתלהבות הזו, שבשבת הקרובה אמורה להוביל שיירה להזדהות עם "שותפינו" בשכם, לא נעלמת מעיני כמה מפלגות בשמאל, שלטענת תעאיוש כבר מחזרות במרץ אחרי התנועה לקראת הבחירות.
בדרך כלל מלווה פעילותם בשקט תקשורתי, לא כך היה בשבת שעברה. 400 חברי תעאיוש שניסו להגיע לבית לחם להפגנה משותפת עם מאות פלסטינים למען השלום, נתקלו בהתנגדות הצבא, שסירב לאפשר להם לעבור. הנימוק: הוא אינו יכול לערוב לביטחונם בשטח הרשות. "סוסים עם חיילים ושוטרי מג"ב נכנסו בנשים קשישות, בנשים ובגברים בלי שום צעד אלים מצדנו", מתאר עזמי בדיר מכפר קאסם.
הלל כהן, חבר התנועה מירושלים, משוכנע שהצבא קיבל הוראות מהדרג הפוליטי למנוע את ההפגנה המשותפת. "ההוראה ניתנה מהדרגים הגבוהים ביותר, כדי למנוע הידברות. חשתי צער רב מאוד לנוכח התנהגות החיילים בהפגנה, והיה עצוב לראות קצינים בצה"ל משננים את המנטרה 'אנחנו רק ממלאים פקודות'. בכל מקרה, היה לי חשוב לעבור את הסיטואציה של לעמוד מול קצין אטום במחסום, כדי להבין מה עובר מדי יום על הפלסטינים".

תכננתם להפגין לצד חברי כל הפלגים בבית לחם, ביניהם פעילי חמאס, תחת הסיסמה "חירות, ביטחון ושלום לשני העמים". איזו חירות בדיוק מציע ארגון דתי קיצוני שחוץ מפיגועי הטרור הקשים שהוא מבצע, מבקש להקים מדינה איסלאמית ושולל בתוקף משטר דמוקרטי?

כהן: "אני מבין את הבעייתיות. אבל תבין, יש אנשים בצד הפלסטיני שהם שותפים טקטיים שלנו - הם רוצים רק לגמור את הכיבוש. אנשי חמאס הם כאלה. לעומתם, יש לנו שם גם שותפים אסטרטגיים: אלה אנשים שמשוכנעים בצורך בשלום. בבית לחם נוצרה סיטואציה של רצון בהידברות. אנשי החמאס ראו את השינוי בעמדת האוכלוסיה מקצה לקצה בבית לחם, לכן הם הצטרפו".

אבל לפי הסקרים, רוב הפלסטינים עדיין תומכים בפיגועי ההתאבדות.

"רוב האנשים לא רוצים פיגועי התאבדות, אבל תומכים במי שעושה את זה. זה נשמע מסובך, נכון, אבל אני מתכוון שהרוב חושב שזה חרא, שזה זוועה, אבל אומר לעצמו 'הרגו לנו ילדים, אז צריך להגיב'".
הצד הישראלי בסכסוך לא נהנה מהפרשנות היצירתית לה זוכות הפעולות של הצד הפלסטיני. למרות שאחד משלושת קווי היסוד של תעאיוש מתנגד לאלימות מכל סוג שהוא, הם נוטים לגלות סבלנות כשזה נוגע לאלימות של הפלסטינים. ספק אם חברי הקבוצה יסכימו להיפגש עם שרון, או נציגים של ש"ס, אבל לחברי הג'יהאד האיסלאמי והחמאס הם מוכנים להקשיב בכובד ראש.
"נהרות דם זורמים מעזה ועד מירון, ועלינו לפעול יחד כדי להפסיק את שפיכות הדמים הנוראית", אמר להם נציג של החמאס באחת הפגישות. בתעאיוש מיהרו לאמץ את דבריו כאיתות ברור על שינוי עמדה. העובדה שגם לאחר ההסכמה על "עזה ובית לחם תחילה" עדיין סירב הארגון להצטרף להפסקת הפיגועים בתוך ישראל, לא ממש מפריעה להם.
"אני מניחה שגם בחמאס יש גוונים, ושלא כולם בעד פיגועים", מסבירה דנה אלכסנדר מתל אביב. "אני ודאי חשה אי נוחות מתנועה שחלקה מבצע פיגועים. בפעילות המשותפת הזו שלנו, אם יש אנשים בחמאס שמזדהים עם הסיסמה חירות לשני עמים, ומוכנים להניף בגלוי את הסיסמה הזו, אז אפשר לדבר איתם".
בשבועות האחרונים נפגשו חברי תעאיוש עם פעילים של הארגונים השונים בבית לחם וסביבותיה, כדי לדון "כיצד להביא להפסקת הכיבוש ולהפסקת האלימות". באחת הפגישות הללו נכח בכיר בג'יהאד האיסלאמי. "הוא אמר לנו: 'אנחנו לא צמאי דם. אנחנו בסך הכל מגיבים על ההרג שמבוצע בנו", מסביר כהן.

לא פחדת להיפגש איתו?

כהן: "מה זה לא פחדתי? אני בא לכאן במשימה שהיא חשובה, ואני מוכן לסכן את החיים שלי. אם סיכנתי את החיים שלי לא פעם בדברים שאני לא מאמין בהם, כמו שימור הכיבוש, אז אני יכול לסכן אותם עבור משהו שאני מאמין בו. חוץ מזה, אני לא הולך תדיר בהרגשה שמישהו שם יפגע בי. הרבה פעמים החשש היותר גדול הוא שצה"ל יפגע בי, כשאנחנו עוברים בכל מיני דרכי עפר עוקפות".

קול העם

הכל התחיל אחרי אירועי אוקטובר 2000. הזעזוע ממות 13 הערבים הישראלים מירי השוטרים הוביל כמה אנשי שמאל לחפש נתיב חדש. "הצורך היה דווקא אצל חברינו היהודים", מספר עזמי בדיר. "הם רצו להקים רשת קשר כדי שאם יקרו שוב דברים כאלה, אז יהיו גם יהודים בין המפגינים, שיוכלו להגן על הערבים מפני כוחות הביטחון".
השם של הקבוצה, אגב, הוא בערבית, ולא ראשי תיבות, כפי שטועים רבים לחשוב. פירושו – "חיים ביחד". הגייה לא נכונה של השם מעוררת אצל חברי הקבוצה צחקוקים קלים. הם הרי מקפידים להגות גם את שמות חבריהם הערבים במבטא ערבי.
"בפגישות הראשונות התלבטנו מה אנחנו", מספר נעם קמינר מתל אביב, "עוד קבוצה לדו קיום, שתפגיש אנשים לבוא ולאכול חומוס ביחד? רצינו לעשות משהו אחר, וזה הייחוד של תעאיוש: שכאן יהודים וערבים קובעים ביחד על מה הם הולכים להיאבק, מתוך הצרכים המשותפים שלנו".
"אנחנו פועלים, למשל, בישובים לא מוכרים", מסבירה דנה אלכסנדר. "אנחנו מגיעים ליומיים שלושה, ועוזרים לתושבים לשפץ גן ילדים או דרך עפר. זו אמירה נגד המדיניות המפלה של המדינה כלפיהם, ורצון לתת להם תקווה, בעיקר לילדים".

יצא לכם לסייע גם ליישובים יהודיים?

"אין יישובים יהודיים לא מוכרים".
רונן וולף, מתל אביב: "אתה מתכוון לטיעון שאנחנו נתקלים בו כל הזמן, של 'עניי עירך קודמים'. אז עניי עירי זה עניי עירי באשר הם, פלסטינים, יהודים, ערבים, כל השמות האלה".

גם הפלסטינים?

"בוא נגיד שהפלסטינים בשטחים הכבושים זה סיפור קצת שונה. אבל אני רוצה לומר שכשיהודי אומר לי עניי עירי, עניי עירי זה לאו דווקא יהודים. עניי עירי זה כל מי שסובל מקיפוח, אפליה ודיכוי. כן, גם יהודים".

יש אצלכם פעילים מזרחים?

אלכסנדר: "יש הרבה פחות ממה שהיינו רוצים. אבל תעאיוש משקפת את השיעור היחסי שלהם באוכלוסיה".

שהוא 50 אחוז?

"אני מתכוונת שהשיעור שלהם בתעאיוש דומה לשיעור שלהם בתנועות שמאל אחרות".
בשבוע החולף נרשמה קואליציה מפתיעה בין ראש אמ"ן לתעאיוש. לראשונה הכריז ראש אמ"ן שגוברת ההתנגדות של הפלסטינים לפיגועי ההתאבדות. אלא שבעוד תעאיוש רואים בנתון הזה הוכחה לרצון הטוב של הפלסטינים, בצה"ל סבורים שהפלסטינים מתחילים להפנים את המחיר הכבד ששילמו עבור המאבק האלים ומאשימים את המתאבדים שהביאו נזק וגרמו למצוקה הכלכלית הגדולה ברשות.

אתם מוחים נגד העוצר בו נתונים הפלסטינים, אבל קשה לשמוע מכם ביקורת על העוצר המנטלי בו מצויים הישראלים, שחוששים לצאת מהבית.

דנה אלכסנדר: "הגינויים שלנו לפגיעה בישראלים הם דבר מובן מאליו, גם נגד העוצר הנפשי הזה. המטרה שלנו זה לא לחזור על מה שנאמר בתקשורת יום יום. אם כי אני רוצה להזכיר שמספר הנפגעים הפלסטינים גבוה יותר מזה של הישראלים".
עזמי בדיר: "כישראלי אני חש מה שכולם חשים. יש לי שלושה ילדים, ואני לא תלוש מהמציאות הזו. אבל אני לא צריך לומר יומם ולילה שאני נגד פיגועים. אני עושה נגד הפיגועים. הפעילות שלנו מונעת פיגועים".
רונן וולף: "כיוון שאנחנו רואים בפיגועים תוצאה של הכיבוש, הרי בזה שאני נלחם נגד הכיבוש, אני נלחם בפיגועים. זה לא שאני יכול ללכת אחרי פיגוע לשוק מחנה יהודה - לא שמישהו שם ירצה לראות אותנו כקבוצה ערבית יהודית. לכן זה לא שאני או פה או שם. אני הולך לביקורים האלה בשטחים הכבושים, והולך לבית לחם, כי אני רוצה לערוך הפגנה עם הפתח, גם אם יש שם אנשי חמאס. אם הטענה היא שאנשי חמאס הם אלה שעושים את הפיגועים, אז מה יותר הגיוני? שתעשה משא ומתן וירטואלי עם אקדמאים שאין להם שום קשר לעם ואין להם שום קשר לארגונים שמנהלים את האינתיפאדה? אנשים שומעים את השמות חמאס ופתח וישר נזעקים. אבל הרי עם אלה אנחנו רוצים לעבוד ולהיאבק יחד להפסקת כל הרשע. איתם אנחנו רוצים, ולא עם כל מיני בובות ששרון רוצה להציב עכשיו בראש העם הפלסטיני. כי הרי הבובות האלה הן לא אלה שיפסיקו, ולא אלה שאיתן יהיה אפשר יחד להפסיק את הפיגועים".
כהן: "בדרך כלל, מי שאומר שאין עם מי לדבר, גם מעולם לא ניסה לדבר איתם. רוב הישראלים לא יודעים בכלל מה הפלסטינים רוצים. מתי ראית בפעם אחרונה פלסטיני? לפני שבע שנים פלסטיני אולי ניקה לך את הבניין, אבל איזה יהודים פוגשים מאז פלסטינים חוץ מאנשי צבא וחוקרי שב"כ?"

בתור קבוצה ביקורתית ושוויונית אתם לא נוטים להטיל ספק בכל מה שנוגע לפעולות הפלסטינים.

אסיה (שם בדוי): "זה לא התפקיד שלנו לבקר את הפלסטינים. אם הפלסטינים רוצים, שהם יבקרו את ההנהגה שלהם. אנחנו צריכים להתמקד בפעולות של ישראל".
רונן וולף: "כששואלים את זה מתכוונים לכך שאנחנו בסדר והם חרא. אז אני חושב ביחס למאבק שלהם, שמאבק בלתי אלים הוא המאבק היעיל ביותר, וכל אחד מאיתנו שולל אלימות".

גם נגד חיילים ומתנחלים?

כהן: "אתה נורמלי? נגד כל אחד".
דנה אלכסנדר: "אני לא מצדיקה בשום מקרה פעולה אלימה נגד אזרחים. אבל קשה לי לומר, אל תעשו שום דבר מול הפעולות שננקטות נגדכם. לצד נכבש מותר להפעיל הגנה עצמית, אבל לא בפיגועים באזרחים".

אתם כל הזמן טוענים ששורש הרע הוא בכיבוש, ויש יותר מ-1200 איש שיסכימו אתכם על כך, השאלה היא איך אתם רואים את סיום הכיבוש? נסיגה חד צדדית? פתרון מוסכם?

כהן: "אין לנו תוכנית מדינית. אין לזה משמעות. אנחנו מציעים תוכנית חשיבה: מציאת פתרון ביחד, לא פתרון כפוי. יש אצלנו אנשים שדוגלים בשתי מדינות לשני עמים, וכאלה שדוגלים במדינת כל אזרחיה. אין לנו קו ברור מבחינת הפתרונות הפוליטיים הדרושים".

חומות של תקווה

בתעאיוש מכריזים אמנם שהם היו רוצים לצרף כמה שיותר אנשים לתנועה שלהם, אבל נראה שהם די נהנים להישאר מועדון סגור. יש רבים בשמאל המתנגדים לכיבוש ותומכים בפינוי התנחלויות ושוויון זכויות לערבים, אבל לא דחוף להם ללכת להתחבק עם ערפאת. הלהיטות שלהם להאמין לכל מוצא פיו של איש חמאס, וההזדהות המוחלטת עם הפלסטינים, לא מוסיפים להם פופולריות.
"אני זוכר שהצבנו ברחוב שינקין שולחנות לאיסוף מזון עבור הפלסטינים", מספר נועם קמינר, "והחברים הערבים באו וראו באיזו שטנה היהודים הגיבו כלפינו. זו היתה הפתעה גדולה בשבילם. הם היו המומים. גם החבר'ה הערבים לומדים מול איזה לחצים אנחנו עומדים כמיעוט בחברה היהודית".
"החומות שנבנו לא היו רק בצד היהודי", מודה רוז האמר. "מאוד קשה לנו לגייס פעילים במגזר הערבי, ואני לא מתפלאת שזה קורה. לי היתה תודעה אחרת, כי הייתי בחד"ש לפני זה, ואני יודעת שאפשר להיות עם היהודים האלה, שהם לא כל כך נוראים, בדיוק כמו שחושבים עלינו. אפשר לפעול איתם ביחד. אבל עד היום קשה למצוא פעילים, לא בגלל שהם לא בעד שלום, אלא בגלל שהם איבדו את האמונה שלהם בעקבות אירועי אוקטובר 2000. אני חושבת שתעאיוש מחזירה את התקווה להרבה אנשים".

סוף דבר

אסיה: "כשאנחנו יושבים בפיקניקים משותפים, מיד החברים הערבים מספרים איזה כפר ערבי היה במקום עד 48'. אז זה נהיה הרגל גם עבורי, ועכשיו אני מיד שואלת אותם על איזה חורבות כפר אנחנו יושבים. הפעילות המשותפת הזו גרמה לי להרהר גם על גבולות 67'. נעשיתי מודעת לנאכבה, וזה קשה".