חלומות

נסענו לחפש את האישה עם החתולים מבת שלמה. היינו שלושה. טובי שלא ידע איך להתאפק, אדריאן שהיה גבוה ואהב להתווכח, ואני, שלא ידעתי איך לחלום. טובי עישן מקטרת. הוא עישן אותה כל הזמן. הייתה לכך סיבה. לטובי לא היה שום סיכוי, הוא עישן מקטרת כי העשן הסתיר את הדמעות.
אדריאן אהב להתווכח. היו לו עינים גדולות ועגולות, עם ריסים ארוכים וכהים, והן היו ורודות כמו סוכריה, אבל אולי הן רק נראו ורודות בגלל האור הצהוב העמום שהיה אז באותה שנה.
אני לא ידעתי איך לחלום. יום אחד, לפני זמן רב נכנס אלי הביתה איש עם
מעיל שחור ומסכה ולקח את כל החלומות שלי מכל המגרות והארונות, ולא
השאיר אפילו אחד.
בוודאי עולה השאלה איך נפגשנו, ולמה בעצם יצאנו לחפש את האישה עם החתולים מבת שלמה.נפגשנו בבית הזה שאליו באים האנשים שיש להם בעיות. זה הבית המתקלף בדרום העיר, ישר לפני שמתחיל החושך.
אחרי שנלקחו ממני כל החלומות התחלתי לבוא לשם. באתי לשם הרבה, והייתי יושבת בפינה הימנית של החדר ומסתכלת. לפעמים באו אנשים עם מעילים שחורים. הם היו בעיקר מרגלים שבאו לראות את האנשים עם הבעיות ולדאוג שלא יהיה יותר מדי רעש לשכנים, ושאף אחד לא ינסה ללכת אל החושך. טובי ישב בפינה השמאלית של החדר. הוא עישן את המקטרת שלו, והעשן הסתיר את הדמעות.
יום אחד נכנס לחדר אדריאן. הוא היה גבוה כל כך שהיה צריך להתכופף כדי להיכנס לחדר והרגליים הארוכות שלו עפו לכל הכיוונים כשהוא הלך. אדריאן התחיל ישר להתווכח. קודם כל הוא התווכח עם טובי על המקטרת שלו, וטובי מרוב הפתעה הפסיק לבכות. אדריאן טען שהמקטרת של טובי היא מקטרת השלום של האינדיאנים, אבל בעצם היא הייתה מקטרת פלסטיק מהסוג שהממשלה סיפקה לכל מי שרצה. אדריאן המשיך להתווכח וטובי הביט בו מבעד לענני העשן במבט תמה ולא אמר דבר.
אחר כך אדריאן התווכח עם אחד מהמרגלים. הוא אמר שיורד גשם בחוץ, אבל לא ירד. כל אותה שנה לא ירדה טיפה אחת של גשם, ורק האור הצהוב העמום שלט בחוץ ולא שקע עד חצות הלילה.
אדריאן עמד באמצע החדר והסתכל מסביבו. הוא חיפש עוד מישהו להתווכח אתו, והלך ישר אלי. הוא הוציא מהכיס שלו לחמנייה עגולה והושיט לי אותה. היא הייתה חמימה וריחנית, כמו הלחמניות שהיו פעם כשהייתי ילדה. למחרת, כשהגעתי אל הבית שאליו באים האנשים עם הבעיות, הדלת הייתה סגורה, אבל לידה חיכו לי טובי ואדריאן.
הם שאלו אותי אם אני מכירה את האישה עם החתולים מבת שלמה. אני הכרתי אותה. כשהייתי ילדה היינו נוסעים אליה לפעמים. בחצר שלה היא הייתה מוכרת ריבת חלב ושמן זית שעשתה לבד. לא ידענו את הדרך. חשבנו על זה קצת, טובי לא יכול היה להתאפק והציע שניסע ברכבת, אבל אדריאן אמר שאין דבר כזה רכבת, ואף פעם לא היה. הם התווכחו קצת, ולבסוף החלטנו להתחיל מהמדבר. באותה שנה הייתה שמועה שהחליפו את הסדר של היישובים בארץ ולכן התחלנו את המסע שלנו מהדרום.
בתחילת המדבר פגשנו גמל. הוא היה מאד לבבי. היו לו שלוש דבשות על הגב, והוא סיפר לנו שכל 28 שנים נולד גמל עם שלוש דבשות. לגמל היה ילד בדואי קטן. זה מאוד הפתיע אותנו, כי באותה שנה הייתה שמועה שהממשלה העבירה את הבדואים לירח.
ואולי לטובי היה בכל זאת סיכוי קטן, אולי מוצאים את הסיכויים רק באמצע המדבר, כשמדברים עם גמלים משולשי דבשת וילדים בדואים קטנים. המשכנו בדרך. אחרי כמה ימים החל לרדת גשם. הגשם היה שקוף לגמרי, והטיפות היו גדולות ורכות, כמעט כמו עננים. כל אותה שנה לא ירדה טיפה אחת של גשם, וטובי שלא ידע להתאפק אמר את מה ששלושתנו רצינו לומר ולא העזנו. הוא אמר שאולי זה סימן.
הגשם לא הפסיק לרדת במשך שלושה ימים. טובי אמר שאולי נצטנן בגלל שלא הצלחנו להתייבש, והיינו רטובים עד התחתונים, אבל אדריאן אמר לו שאין שום סיכוי שנצטנן, ואולי רק נחלה באדמת, כי גשם גורם לאדמת. הם התווכחו עד שהגשם פסק, והמשכנו בדרך. אני הלכתי לישון כל לילה וקיוויתי לחלום. אבל לא חלמתי. במקום זה ישבתי
שעות והבטתי באדריאן הישן. הוא ישן עם עיניים פקוחות, והברק הוורוד של עיניו האיר את החושך.
אחרי כמה ימים הגענו לים. הים היה כחול ונקי, והגלים היו קטנים וידידותיים. טובי שחה בים ונראה כמו דג גדול וצבעוני. הוא לא בכה, הוא צחק. המים ליטפו לו את הגוף, ודגיגים קטנים שחו מסביבו ונישקו אותו בעדינות. חשבתי לעצמי שאולי גם בים יש לפעמים סיכוי. בים היו המון סוסוני ים כחולים שחרשו מזימות ותככים. אדריאן לא הפסיק להתווכח אתם. הים הטריד אותי. הוא היה גדול מדי, חי וכחול מדי. התגעגעתי לאור הצהוב העמום שנעלם לגמרי. הכל היה בהיר ורך. ואני פחדתי. רציתי לחזור בחזרה.
טובי לא הקשיב לי. הוא לא יכול היה להפסיק לצחוק. הדגים ליחכו את גופו באהבה וליטפו אותו וצחקו יחד אתו. טובי שמח. ניסיתי לשמוח בשבילו, אבל השמחה שלו רק הגדילה את הפחד שלי. רציתי לברוח. לא הצלחתי לברוח, אדריאן עקב אחרי. הוא היה חזק והידיים הגדולות שלו תפסו אותי. הוא לקח את ידי והוליך אותי לעבר הים.
כשהגענו לשפת המים הוא שרק שריקה חרישית ומיד יצאו החוצה שלושה סוסוני ים. "תגידו לה", אמר אדריאן. סוסוני הים הביטו זה בזה ואחד מהם החל לדבר. לא
הבנתי את שפתו. רציתי ללכת אבל אדריאן אחז בי בחוזקה. לאט לאט התחלתי להבין את המילים.
העולם משתנה, אמר סוסון הים. אנשים כבר יכולים ללכת מוקדם בבוקר למכולת ולקנות לחם טרי וחם, מותר כבר ללכת בדרכים, יורד הגשם, האור בהיר, אין יותר מרגלים, והאישה עם החתולים מבת שלמה יכולה כבר לצאת ממחבואה אשר בהרים ולמכור שוב שמן זית וריבת חלב בחצר ביתה המלאה בחתולים.
זה לא שינה לי כלום. אולי העולם נעשה טוב יותר, אבל לי אין חלומות. אדריאן החזיק בשתי ידי והביט לתוך עיני בחוזקה. עננים שטו מעלינו במהירות מופלאה, היו להם אלפי צבעים וביניהם הופיעו עשרות קשתות. טיפות של גשם טפטפו עלינו ברכות, היה להן טעם מתוק. השמש עלתה בין העננים. היא הייתה צהובה וחייכנית. דגים דילגו מעלינו ושרו שירי ים עתיקים. הדמעות זלגו מעיני בלי שליטה, אך מתוכן בקע גם החיוך, וכמו תמיד כשיש שמש וגשם ביחד, גם על פני עלתה קשת קטנה וזהרה לעבר אדריאן.
בלילה אדריאן חלם. בחלומו הייתי ילדה קטנה ונסעתי עם ההורים שלי אל האישה עם החתולים. קנינו אצלה ריבת חלב וליקקנו אותה עם האצבעות ישר מתוך הקופסה. הטעם היה מתוק. האוויר היה חמים, וכל החתולים שלה יללו בשמחה וקפצו עליה כדי לקבל ליטוף.