מה עדיף, טנדר או מחשב?

בשנות ה-60 המוקדמות, הקמת מרכז מחשבים לשימוש הצבא לא נראתה דבר מובן מאליו: רק מעטים הבינו אז את הצורך להשקיע סכומי-עתק במיחשוב מערך הביטחון - מאגף המודיעין ועד אגף האפסנאות - והם נדרשו למאמצים מפרכים כדי לשכנע בכך גם את קברניטי המדינה.
עם השנים הפכה ממר"ם לחוד החנית של תעשיית המחשבים בארץ. היחידה הכשירה את טובי המוחות בישראל, שמעבר לתרומתם העצומה לבניין הצבא - הפכו עם כניסתם לשוק האזרחי לכוח קומנדו טכנולוגי, שהשביח את ההיי-טק הישראלי. ב-44 שנות קיומו גדלו בממרם מאות מדענים ואנשי עסקים, שחלקם עומדים מאחורי סיפורי הצלחה בולטים בתעשייה הישראלית.
"חזית המחשוב" הוא שמו של ספר חדש שיצא השבוע בהוצאת מערכות ומתעד את תולדות ממר"ם. הכותבת, עמירה שחר, הסטוריונית וחוקרת במחלקה להסטוריה של צה"ל, עמלה שנתיים וחצי על איסוף החומר. כדי לאפשר את הפירסום, הושמטו מן הספר פרטים רבים שהשתיקה עדיין יפה להם.

מנחת מטוסים או מחשב?

בין השאר מתברר, כי גם אחרי ההחלטה על הקמת ממרם ורכישת מחשב מרכזי גדול לשירות הצבא, קציני צה"ל, גם הבכירים שבהם, התקשו לקלוט את הפוטנציאל הגלום במכונה הענקית. כך, למשל, אמר מפקד חיל האוויר באותה עת, האלוף עזר ויצמן, לראש ממרם הראשון, מרדכי קיקיון: "שנינו מצווים על הגנת מדינת ישראל. בכסף שאתה משקיע ברכישת המחשב, בהתקנתו ובהפעלתו, יכולתי לבנות עוד מסלול המראה בחצרים, וברור תרומתו של מי תהיה גבוהה יותר בהגנת הארץ: אתה עם המחשב שלך או אני, עם מסלול נוסף, שיאפשר הזנקת מטוסים בקצב כפול".
המחשב שלך - המחשב הראשון שנרכש על-ידי ממרם - יוצר על-ידי חברת פילקו, שהיתה מוכרת באותם ימים כיצרנית מקררים ומכשירי רדיו. המכשיר הענק השתרע על-גבי עשרות מטרים רבועים, וכלל זיכרון של 16K 16 (אלף מילים), עם אפשרות הגדלה ל-32K.
מכונת הענק הפכה למוקד עלייה לרגל. כדי למנוע כניסת אבק למחשב, חוייבו העובדים והמבקרים ללבוש חלוקים, ולנעול כיסוי נעליים - שהוחלף מאוחר יותר בערדליים ובנעלי זמש. בדיעבד התברר, כי הערדליים הכניסו יותר אבק מנעליים רגילות, וב-1972 לערך החלו להיכנס לאולמות בנעליים.

סרט לבן, סרט צהוב

עם הפעלתו של המחשב הראשון לא הסתיימו הקשיים. להיפך, במשך כל השנים היתה התקדמות היחידה רצופה במאבקי-כוח. כאשר ביקש ממר"ם ב-1964 אישור מהמטכ"ל כדי להתחיל בהקמתה של רשת תקשורת למחשבים - הוא נתקל בהתנגדות עזה. לאנשי המטה הכללי היה תחליף לרשת - שיטת הטנדר פרוסס, שנקטו אנשי רפאל, וביקשו שהיא תאומץ בכל יחידות צה"ל. בשיטה זו היה יוצא בכל ערב טנדר עמוס בתוכניות ממרכז רפאל לבית ממר"ם, ובלילה היה מחזיר את התוכניות המוכנות לרפאל. הארץ קטנה, אמרו ראשי הצבא, מי צריך תקשורת מחשבים.
ביחידות שהיו קרובות לצלחת השתמשו בסרט טלפרינטר לבן או צהוב, ואת הסרטים הללו היו מריצים בממר"ם ומחזירים את התוצאות בטלקס. חיל-האוויר הציע לנדב את שירותי הפייפרים שלו לטובת העניין. הם יביאו בזמן את כל הדו"חות הדרושים לכל מקום שרק נחוץ, הבטיחו.
במבט לאחור, נראים הדיונים הללו כאילו נערכו בימי-הביניים. במחנות צה"ל פזורים היום אלפי מסופי מחשב ומחשבים אישיים, מהגולן ועד אילת. חלקם קשורים ישירות לממר"ם וחלקם למחשבי-ביניים הקשורים ליחידה. מהפיכת התקשורת בצה"ל החלה, לבסוף, בזכות אגף האפסנאות. הצמיחה המהירה של הצבא אחרי מלחמת ששת-הימים חייבה דרכים חדשות ומהירות לניהול המלאי. המסופים הראשונים היו למעשה מכונות כתיבה של יב"מ שהובילו לממר"ם.
אולם החומר שנשמר במחשב של ממר"ם היה מסווג, והעברתו בקווי טלפון אזרחיים יצרה בעיה: כל מי שרצה לקלוט את הנתונים יכול היה להתחבר לקו הפרוץ.
אנשי חיל-הקשר בילו שעות רבות באולמות המחשב של ממר"ם בנסיון להצפין את הקו. בתוך אולם המחשבים, שהוגדר כאיזור סודי ביותר, הוצבו מחיצות מוסתרות, כדי שאיש לא יוכל לראות את מכשירי ההצפנה. המאמצים נשאו לבסוף פרי: מכשיר הצפנה מתאים הותקן ליד כל מסוף וגם בלוח הקווים של ממר"ם, ואיפשר להעביר מידע מסווג בביטחה.

רה"מ והריצפה המהפכנית

כדי להכיל את כל כבלי החשמל שנועדו לחיבור המחשב, הוכנס בחדר המחשב חידוש נוסף: ריצפה צפה, שמתחת לאריחיה הסתתרו הכבלים. במהלך ביקורו של ראש הממשלה לוי אשכול בממר"ם - הוא נלקח לצפות בנפלאות הריצפה הצפה. האגדה מספרת, שאחד מאנשי היחידה חמד לצון והידק את האריחים, כך שדווקא ברגע האמת - מול עיני ראש הממשלה - נאלצו המארחים לעמול קשה כדי להזיז את אריחי הרצפה.
הקמת רשת התקשורת גרמה לא מעט בעיות לממר"ם. לא היתה עוד שליטה על זמני העבודה של המחשבים במערכת. לעיתים הם היו עמוסים לעייפה בתוכניות שהגיעו לכל קצות הארץ, בעוד ששעות אחרות היו מתות. ככל שגדל מספר התחנות ברחבי הצבא, החמירה הבעיה. מכיוון שהצרכנים - כלומר, יחידות צה"ל השונות - שילמו עבור שירותי התקשורת כמו עבור כל שירות מידע אחר, הוחלט להנהיג תעריף לילה, בדומה לתעריפי הטלפון. בתחילה לא התחשבו כל היחידות בתעריפים המוזלים, אך כאשר תקציביהן החלו להצטמק, או כאשר סוף שנת התקציב התקרבה - היו מקפידים בצה"ל לפנות למחשבי ממר"ם באישון לילה, כדי ליהנות מהתעריף המוזל.
ב-1973, כאשר החלו בצה"ל לדבר על אולם מחשבים נוסף, תיכננו בחיל-הקשר להתקין כניסות למספר רב של קווים כדי להיערך להתפתחות עתידית. התיכנון הזה היה אחד מהלקחים שהפיקו בחיל מתיכנון מצודת כפיר, מטה פיקוד מרכז: זמן קצר לאחר שהמטה אוייש, נסתמו כל כניסות הקווים. לאחר הכישלון ההוא, התעקש חיל הקשר להכין כניסות לכמה מאות קווים באולם.
עם הגידול בכושר המיחשוב, היווה כל מחשב יחידה בפני עצמה, כאשר למרכז העיבוד קשורים מערכת נפרדת של יחידות זיכרון, כונני סרטים ודיסקטים וכן מדפסות. לעתים, בשל מבנה תוכניות המחשב שרצו בשעות מסויימות, נוצר חוסר איזון בחלוקת העבודה בין המחשבים. היה צורך להציב מפעיל מיוחד, שיחלק מראש את העבודות בין המחשבים השונים, וידאג להעברת יישומים ממחשב למחשב כאשר יופר האיזון הזה.
האבא של המפעילים באותה תקופה, זלמן שיינרברג, ביקש לשנות את המצב בעזרת שיכלול מערכת ההפעלה. הוא ביקש להכין מקור קלט/פלט משותף, שינצל את טכנולוגיית התקליטים שחדרה לממר"ם באותה תקופה. בקווים כלליים, הרעיון שלו היה להעלות את כל העבודות המגיעות למחשב על תקליט אחד - כאשר מרכז שליטה ממוחשב מנצל את פוטנציאל המיחשוב של כל המחשבים גם יחד.
כותבי מערכת ההפעלה התנגדו תחילה לרעיון המהפכני, וטענו שהוא אינו ניתן לביצוע. אבל הלחץ של המפעילים גבר - והתוכניתנים התיישבו לעבוד. כך פותח בממר"ם הספולר הראשון בעולם: מערכת הפעלה, שידעה לדלות מטלות מתור משותף, ולהזרים אותן למחשבים השונים - בהתאם ליכולתו של כל מחשב בכל רגע נתון. הספולר ידע גם להזרים את הפלט לתור משותף, שממנו הודפסו המטלות לפי זמינות המדפסות.

הכותב היה שותף להפקת הספר במסגרת שירות מילואים.