מסחטת השמאל

המערכת הפוליטית בישראל נקלעה בחודשים האחרונים למשבר ידוע מראש בין מרצ לבין ש"ס בקשר להעברת כספים ממשרד החינוך, הנתון בידי הראשונה, לרשת החינוך של האחרונה. מנהיג מרצ מציג העברה זו ככניעה בלתי-תקינה לסחטנות בלתי-מוסרית. לעומת זאת, הקשר שנרקם בין כניעה זו, שאינה אלא קניית שקט קואליציוני לזמן מוגבל, לבין כניעה אחרת, לשם קניית שקט ביטחוני לזמן קצר, יש בו סתירה מהותית. סחטנות היא סחטנות היא סחטנות, ואין להיכנע לה כי היא גוררת תביעות נוספות - בין אם מדובר בדרישותיה של ש"ס, וקל וחומר כאשר מדובר בערפאת ומרעיו.

ברור לכל כי היענות נוספת לתכתיבי ערפאת אינה מביאה שלום, ואפילו לא "שלום" נוסח אוסלו, אלא רק אלימות ולחץ נוספים. האירועים האלימים האחרונים הם איתות של ערפאת לגבי הצפוי במקרה של אי-כניעה, ואין זה משנה אם האתנן התורן הוא אבו-דיס, שחרור מחבלים או כל גחמה אחרת של מי שניצח באינתיפאדה והוכיח שלא ישראל היא הצד החזק במאבק על ארץ ישראל.

העיתונות דיווחה על מגעים בין שרים מטעם ישראל אחת לערפאת, מאחורי גבו של ראש הממשלה – מגעים שהביאו להמשך הסחף בעמדות ישראל בתהליך המשא ומתן הקרוי בשם המטעה "תהליך שלום". על-פי נחום ברנע מ"ידיעות אחרונות", "יש שרים שמקיימים עם ערפאת פגישות הרבה יותר גלויות-לב, הרבה יותר אינטימיות, משהם מקיימים עם ראש הממשלה שלהם". ביניהם לא נפקד מקומם של השרים שאמורים לטפל בשלטון החוק - ביילין ובן-עמי - אך עוסקים בעיקר בנושאים אחרים. חתרנותו הבלתי-נלאית של ביילין, למשל, הופכת את ברק לממשיכו של רבין במובן השלילי של המילה: במקום לטפל בבעיות הפנים הבוערות של המדינה ובהתכוננות למלחמת אוסלו – תוצאתו הבלתי-נמנעת של שלום אוסלו - מוצאת ממשלת ישראל את עצמה שוב ושוב מול השאלה כיצד להשביע את רעבונו של הסחטן ערפאת (או אסד), וכל הוויכוח הפנימי מצטמצם לשאלה אם כשר או מסריח להיענות לש"ס, כדי לאפשר את הכניעה לסחטנות המסוכנת פי כמה. מאז ספטמבר 1993 איבדה ישראל את יכולת ההרתעה כלוחמת נחושה בטרור, ולעתים קרובות נראה שמהלכיה מוכתבים רק על-ידי החשש מפניו.

ד"ר רון בריימן הוא חבר הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי