המחזור הראשון של תיכון מודיעין פורש כנפיים

ב 1 בספטמבר 1996 נפתחה שנת הלימודים הראשונה במודיעין. 17 תלמידי כיתה ז' נרגשים צעדו לבית הספר החדש, בעיר החדשה. יהל, ליאת, עמרי, טל, שרון, תמיר, חן ואורון הסתובבו קצת מבולבלים במסדרונות בית הספר המאולתר, שעתיד היה לאכלס אותם למספר חודשים ולימים נקרא תיכון עירוני א'.
כל אחד מהם הגיע לבד, אף אחד לא הכיר את חבריו לכיתה. שרון הגיעה מלוד, חן מראשון לציון ואורון מבאר שבע. מי יישב ליד מי? מי יהיה חבר של מי? אלה ועוד היו השאלות שהעסיקו את הילדים המתבגרים. התחלה חדשה שמלווה בחוסר ודאות מעיק.
17 התלמידים נכנסו לבניין העירייה, שהיה הראשון מבין שלושה ששימש כבית ספרם. ראש העירייה משה שכטר קיבל את פניהם, חילק להם בלונים כחולים וערך טקס פתיחה. לאחר כמה דקות, אחרי שהסתיים החלק הרישמי של הברכות והנאומים, פגה ההתרגשות והילדים התפזרו אל הכיתה, התיישבו סביב השולחנות ושלפו את הקלמרים והמחברות.
שש שנים אחרי, סיים אותו מחזור ראשון את לימודיו. אל חופשת הקיץ הגדולה יצאו למעלה ממאה בוגרי שמינית, עם תעודת סיום ובגרויות. הראשונים כבר פרשו כנפיים והתגייסו לצבא, האחרים ממתינים עתה לתורם, מי לשירות קרבי ומי לשירות בעורף. עד ינואר כולם ילבשו מדים.

היו ימים

רגעים לפני שיתפזרו בצבא נפגשו שמונה מבני גרעין 17 המופלאים שיצא לדרך, למעין פגישת סיכום. הם נזכרו בגעגוע בימים הראשונים, למרות שדרכם לא היתה קלה וכללה לדבריהם גם חוויות לא ממש נעימות.
הרבה עבר מאז: שלושה מנהלי בית הספר ושלושה ראשי מינהל חינוך התחלפו, בית הספר עבר שלוש פעמים ממתחם למתחם, ואפילו הכיתה הכפילה את עצמה והיוותה את הבסיס להקמת השכבה. גם מחוץ לבית הספר שעון הזמן לא עצר מלכת: נסללו כבישים, נבנו מדרכות, הוקמו מבנים חדשים, ובית הספר קיבל ציביון של תיכון אמיתי.
אחוזי ההצלחה (כ 80%) מרשימים בבחינות הבגרות.

אחי הכי קרבי

בבאר קפה 'טריו', בין מקומות הבילוי היחידים בעיר, יושבים החבר'ה ממודיעין מסביב לשולחנות מרובעים. הם מזמינים דיאט קולה ומים, כולם נמנעים מבירות או משקאות אלכוהוליים אחרים. אבל חלקם מוציאים סיגריות, לא לפני שהם מזהירים אותי לבל אעז לציין מי מהם מעשן.
מהר מאוד הם משנים פאזה בשיחה ומתחילים לדבר על הצבא, הנושא שמעסיק אותם יותר מכל בימים אלה.
ליאת: "אני מפחדת מהגיוס. אני מחכה לו, אבל גם חוששת".
חן מספרת שהיא הולכת להיות מד"סית, והבנים תורמים לה ב'סחטיין' מפרגן על כך. "אני רק מקווה שאעמוד בקורס", היא מביעה תקווה.
אתם מרגישים מוכנים לצבא?
יהל: "למרות כל מה שעשו לנו בתיכון, אני לא מרגישה מוכנה. כל הסרטים האלו שמביאים מהצבא להקרין לנו, מי בכלל מבין משהו מהסרטים האלו?"
ליאת: "אני דווקא חושבת שהסרטים מצוינים".
טל ועמרי מזוהים מיד כמורעלים שבחבורה, והם לחלוטין לא מבינים מה יש לבנות לפחד. "הקמנו צוות גיבוש יחד עם המורה לספורט. הוא גיבש והכין אותנו מצוין", מספר עמרי. "עשינו כבר מסע של 37 ק"מ. דווקא כאן אנחנו חושבים שהכינו אותנו טוב".
יהל לא מוותרת, ומוסיפה עוד שני משפטים שמבהירים את עמדתה: "לקחו אותנו גם לגדנ"ע, ואם יש משהו שגרם לי לרצות להתגייס זה הגדנ"ע", היא נזכרת. "איזה סיוט".
כדי שלא יהיו תהיות, הבנים מודיעים בנחרצות כי הם מתכוונים לשרת בקרבי. "כמה שיותר קרבי", הם מדגישים, מבלי למצמץ, למרות השירות הקשה הצפוי להם. על הבנות זה לא עושה יותר מדי רושם, והן מודות בפה מלא שהן מעדיפות קרוב לבית. "העיקר שיעבור מהר ובשלום", מסכמות.
אתם לא חוששים להתגייס בזמן של מצב ביטחוני כל כך קשה?
טל: "לא. המצב קשה לכולם, אבל השירות זה החובה שלנו ואני לא מתכוון לעשות פחות מהמקסימום".

"לא רואים את מודיעין ממטר"

על דבר אחד, כמעט כולם מסכימים: כשחייהם יהפכו לעצמאיים יותר, מודיעין תהיה מבחינתם מחוץ לתחום. "אגור בטוסקנה", מגרה שרון את החברים. "אולי נחזור לפה כשיגיע הזמן לגדל את הילדים שלנו. זו עיר מצוינת לילדים קטנים, לדור הבא", הם מנסים לעדן.
הם כבר הפסיקו לספור כמה פעמים יצא להם לומר להורים שמשעמם להם בעיר, שנמאס להם להעביר את זמנם בגנים הציבוריים ובפארקים. חוץ מזה, הרי באמת אין הרבה מה לעשות בעיר – אין קולנוע, אין קניון, אין באולינג, אין בריכה.
חן: "אפילו ללמוד נהיגה למדנו בערים אחרות".
ליאת: "בהתחלה היינו הולכים למרכז המסחרי ברעות ואחר כך ל'מודיעין סנטר'. הדבר המצחיק הוא שעוד היינו מתלבשים במיוחד בשביל זה. עד היום תראי את הצעירים שמגיעים לשם מתלבשים במיוחד, מתגנדרים ויושבים על הגדר עד ארבע בבוקר".
יהל: "חרשנו את הפארקים, אין פארק שלא מיצינו עד תום".
אתם במקרה יודעים מי אחראי למעשי הוונדליזם בפארקים?
"חס וחלילה, אנחנו מכחישים כל קשר".
מדי פעם הם היו מבקשים מההורים להסיע אותם למקומות אטרקטיביים יותר, אבל מאז שבאה הגאולה בדמות רישיון הנהיגה (שכלל בעיסקת חבילה אחת גם שימוש ברכב המשפחתי), הם טוענים: "אנחנו כבר לא רואים את מודיעין ממטר". הם מבלים ברדיוס של 25 ק"מ לפחות מהעיר, ותל אביב היא העיר המועדפת.
תמיר: "כל כך הרבה זמן הבטיחו בריכה. אמא שלי דווקא התעניינה, אבל עם המחיר שרוצים פה, לא התקרבנו לזה".
אורון: "הבעיה של האלימות בעיר התפתחה בגלל שאין פה מה לעשות. חלק מהילדים שאין להם מה לעשות הולכים לסמים".
עמרי נחרץ יותר: "בשכבות הצעירות מאיתנו הבעיה לדעתי כבר רצינית יותר, מלא מכות".
אתם כועסים על ההורים שהביאו אתכם לכאן?
שרון: "אפילו פעם אחת לא התחרטתי שהגעתי לכאן. זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים".
חן: "טוב, ככה זה כשמגיעים מלוד, מה כבר יש בלוד".
יהל: "אני בהתחלה כעסתי מאוד שהביאו אותי לכאן. שנה שלמה רציתי לחזור למעלה אדומים. רק אחר כך התחלתי לאהוב את העיר".

אין לי כסף אין לי

טבעת חנק מתהדקת כשמדברים איתם על דמי הכיס. מציאת עבודה בימים אלו אינה קלה, ובוודאי לא לבני הנוער במודיעין.
חן: "כל שכבה שלנו עבדה כבר ב'בורגר קינג' וגם ב'סופר פלא'. חוץ מזה אין כל כך אופציות".
תמורת 17 וחצי שקל לשעה, שכר המינימום, ניסה כל אחד את מזלו במקומות האלו, תמיר שרד ועדיין עובד. שרון: "קשה למצוא פה עבודה, כי קודם כל אין. שנית, כולם מכירים אותי ואם אני מוכרת בחנות, אז כל היום אני אדבר עם אנשים שמכירים אותי".
אז מה עושים כדי לגייס כסף?
"עושים בייבי-סיטר, למשרה זו יש ביקוש".
ליאת: "האמת, שלרוב המשרות במודיעין מחפשים אנשים אחרי צבא, אבל גם זמננו עוד יגיע".