בכלל לא דפוּווק

השידור החוזר של "כוכבי השכונה", כך אומרים, גורף יותר רייטינג מאשר השידור המקורי, החם והטרי. רגע לפני שקברניטי התכנון של ערוץ 2 לומדים לקח מוטעה ומגישים לנו עוד עונה משומרת של "ספי" או "שמש" או משהו מן המחסנים שכבר מעלה עובש, צריך לומר שהתופעה הזאת – יש לה אחים ורעים בעולם – נובעת מכך שעידן אלתרמן ואבי גרייניק (יש לו שם פרטי?) נורא נורא נוכשרים. נורא. מי שלא ידע זאת בסיבוב הקודם, פשוט מתוודע עכשיו.

ההצלחה, וגם הכשלון, של צמדי קומיקאים הם עניין חמקמק כמעט כמו עלייתם ונפילתם של זוגות בהחלקה אמנותית על הקרח. לא די בכך ששני הפרטנרים ניחנו בזריזות תגובה, ביכולת להרים זה לזה להנחתות, בחן ובכושר, במיומנות ובדמיון – צריך עוד משהו. צריך, בעיקר, סוג של נדיבות ורוחב לב מצד שניהם, כדי שאחד לא יאפיל על השני, כדי שלא ייווצרו פערים גדולים מדי של התמחות בין השניים, כדי שלא יקרה מה שקרה לטל (פרידמן) ולמשה (פרסטר): זה שהבריק בדמויות דכאוניות, נעבכיות ומילוליות מאוד נעלם בסופו של דבר, למרות שהיה המוכשר מבין השניים. אנחנו נשארנו תקועים עם מר פרידמן, תופעה תמוהה שלובשת פאות, מגלגלת עיניים עד שהן מאיימות לצאת מחוריהן, עושה קול של מורה עד זרא, ובתפקיד אלוהים ב"החטא ועונשו" מצטיינת במיוחד בנענועי אגן תוקפניים כלפי המצלמה. לא מצחיק.

איך למנוע את הנפילה הגדולה

את גרייניק ואלתרמן אני מלווה כצופה נאמנה עם שרירי פנים דואבים ועיניים דומעות מאז שהתחילו להריץ את המופע "ילדים סורגים לאלוהים". כבר שם חשפו את המגוון הקומי העצום שלהם: הם יודעים להצחיק מתוך מתיחה של השפה למקומות שטרם ביקרה בהן. הם מצטיינים עד מאוד בתזמון מדויק ומהיר של גאגים. הם קומיקאים פיזיים בעליל, וכאלה אין לנו הרבה: מי שיודע לחקות ירקות וגם להפוך כל שריר בגוו למשהו שמתפתל באורח יצירתי ומצחיק זוכה מייד לנאמנות שלי כצופה. ושניהם יודעים, ועוד איך.

הם גם יודעים מה לא לעשות כדי לסחוט גיחוכים מן הקהל שלהם. רוב כשרונות הסטנד-אפ שלנו צמחו מתוך החומרים הכי נמוכים שיש: חיקויים ובדיחות עדתיות עם תיבול קל של שוביניזם, למען ישמחו באי "דומינו גרוס" ואחר כך בטטות הכורסה הנעולות על ערוץ 2. גרייניק ואלתרמן – נקרא להם לשם שינוי אלתרמן וגרייניק – נמנעו ממלכודת הפתאים הזאת. אנשים שהקריירה שלהם נבנית על "פרסי, עיראקי ושוודי נפגשים בבר", בשילוב של "בחיי אני לא מבין את האשה", ובין לבין עושים קצת אריק שרון ושמעון פרס – לא יחזיקו מעמד לאורך ימים. דווקא הצלחתם היא שתעשה להם רע, ובשעה שיבקשו לברוח מן הדפוסים אליהם התקבעו, ימצאו כי לאישיות החדשה שלהם אין קהל.

גרייניק ואלתרמן מקיפים את עצמם בכותבים טובים, אבל נדמה לי שהם יודעים היטב איך למנוע את הנפילה הגדולה. הסוד הוא בהליכה בין הטיפות. כיוון ש"כוכבי השכונה" משודרת בערוץ 2, אי אפשר לצפות לסאטירה פוליטית בוטה במיוחד, אבל מתברר שלא צריך. כלומר, אם יש צמד רבגוני כמו השניים האלה, לא צריך.

אז צריך מדי פעם להגיד "אני דפוווק", וכבר שומעים כיצד ההיגוי המשונה חדר למיינסטרים של העברית למרות שנולד ב"פלטפוס", תוכנית נפלאה בטלוויזיה החינוכית, ונדמה היה כי רק שניים-שלושה מכורים (כמוני) יודעים לדקלם את עלילות הצמד מ"נווה חמציצים". וצריך לפעמים לעשות פרצוף של אהבל כרוני כדי לגרוף צחקוקים, וצריך ללחוץ פואנטות פה ושם, אבל אלה מחליקים היטב לתוך האשד המילולי של השניים, נעלמים כמעט בתוך התזמון המופתי שלהם – ובאופן המסתורי והמתעתע שבו אפשר תמיד לזהות זוגות שטוב להם ביחד, נטמעים בהרמוניה המופתית של הצמד הזה. נדמה לי שזהו סודם העיקרי, ולוואי שלא אתבדה, ואני מאוד מקווה שבאולפן, דקה לפני הצילום, הם לא זורקים צלחות וקללות ורבים על מי יקבל את החוט מאריך. ובעצם, גם אם כן, הם מבריקים די הצורך כדי שלא נדע מזה.