קצת דקונסטרוקציה על הבוקר

"הצרפתים", סדרה בעריכת אריאלה אזולאי ועדי אופיר, לעולם לא תעפיל לפסגות המוזהבות של רשימת רבי-המכר. היא לא נועדה לעשות כן: המטרה האחת והיחידה שלה הוא להרחיב את מעגל קוראי העברית שיכולים להתוודע ליצירות פחות או יותר בנות זמננו מביקורת התרבות והפילוסופיה בצרפת. אחרי טקסטים של מישל פוקו ושל ליוטאר מגיח מתוכה אחד חשוב ומאתגר בהרבה: "בית המרקחת של אפלטון", מאת ז'ק דרידה, וזו הדמנות מצוינת – למי שמעוניין בה, כמובן – לגלות את דרידה הלירי, המתלבט בקול רם, המודע כל העת ליופיה החד פעמי של יצירתו – וליופיין של יצירות אחרות. הוא, כמובן, לא יקרא לזה "יצירה" לעולם. בדת הדקונסטרוקציה, כל פיסת נייר כתובה והרבה מאוד פיסות מצוירות קרויות "טקסט", ללא הבדלי דת, גזע, צבע ומין. התנ"ך ו"פינאטס", דוסטוייבסקי ומודעות סקס ב"הארץ", כו-לם טקסטים.

מה שהקורא עושה, על פי דרידה, הוא לברוא את הטקסט בעצם מעשה הקריאה, שכן אין דבר יותר מת מאותיות שאיש אינו מביט בהן.

לבריאה המחודשת הזו – קריאה שמלווה בכתיבה על אודות הטקסט ובכתיבה על אודות מעשה הכתיבה, לפעמים עד שאפשר לקבל סחרחורת רצינית מן ההכפלות המתרחשות מניה-וביה תוך כדי המעשים הנאים הללו, נהוג לקרוא "דקונסטרוקציה", אבל דקונסטרוקציה של טקסט אין פירושה שהקורא מתבונן בהריסות הכתוב בחדווה ומחכך כפיים. ממש להיפך: דקונסטרוקציה, למרות שמה, היא נסיון אמיץ לבנות את הטקסט מחדש, או לפחות לטוות אותו.

לפני שנתבלבל ממש, שתי הערות אזהרה: ראשית, מי שאינו מכיר את "פאידרוס" או "פיידרוס", תלוי באיות החביב עליכם, מאת אפלטון – עדיף שלא יסתבך עם "בית המרקחת", שיוצא מתוך נסיון להפריד בין עיקר לטפל בפיידרוס ובהיסטוריה של הביקורת על אודותיו. ושנית, מי שטרם שמע דקונסטרוקציה מהי, עדיף שיישמע ורק אחר כך יסתבך.

חוזרים לפיידרוס

כל קריאה היא כתיבה של הטקסט מחדש, טוען דרידה כאן ובמקומות אחרים. זה לא אומר שכל הקריאות טובות באותה מידה, תקפות מכוח עצם מעשה הקריאה. כל קריאה היא גם קריעה של הכתוב ותפירה מחדש, אבל דרידה מסביר בראשית הדברים: "יש צורך אפוא בתנועה אחת, אך כפולה – לקרוא ולכתוב. ולא יבין במשחק דבר וחצי דבר מי שיראה עצמו מכוח זה רשאי להוסיף סתם ללא הבחנה. כך לא יוסיף כלום, התפר לא יחזיק. ולחילופין, מי שאך מטעמי 'זהירות מתודולוגית', 'הנורמות של האובייקטיביות', ו'הסייגים המוטלים על היידע' יישמר מלתת דבר מה משלו, לא יקרא כלל".

ובכן, כיצד פוסעים על המתח שבין מעשה קריאה רנדומלי לחלוטין לבין מעשה של אמנות, שיוצר טקסט חדש מתוך התייחסות לטקסט קיים? ניכר בדרידה שאהב את "פיידרוס" לא פחות משניכרת בכתוב בקיאות מרשימה בגלגולי הטקסט הזה. תחילה סברו שזו יצירת נעורים זניחה של אפלטון, כזו שהיה ניחם עליה בזקנתו: פעמיים גילו אותה מחדש – ברנסנס ובמאה העשרים, ובשתי הפעמים עיקר הכתיבה סביבה התרכז במתחים שבין איכות והצטיינות לבין תפיסת מעשה האצמנות הבינוני כמעשה של שקר. מעטים יותר ראו ב"פיידרוס" נסיון כמעט הרואי להבין כיצד משחררים טקסט מתעוקת הסביבה של הכתוב – כלומר ממניעים ומטרות שאינם מצויים בכתוב עצמו אבל, לפחות על פי יושרתו הקיצונית של סוקרטס, הדובר ב"פיידרוס" – עדיין מצויים ברוחו של הכתוב.

טוב שיש נוסח עברי

אי אפשר לומר שלדרידה יש פתרונות לשאלה הקשה הזאת – אחת משאלות היסוד באמנות ובדיבור על אודות אמנות. הוא לא מתיימר אפילו להציע פתרון כזה. הקושי, הבעייתיות, החקירה והמסע בעקבות האמת האמנותית האפלטונית הוא לב הספר הקטן והמצוין הזה: לשונו הנגישה של דרידה (טוב, אחרי שמתגברים על מושגי מפתח בז'רגון היא באמת נגישה ולירית ומפתיעה) מזמינה התלוות למסע אינטלקטואלי מלהיב בעוצמותיו ובפתיחותו, ולשונו של משה רון – המתרגם – גרמה לקוראת אחת לשרוק מדי פעם בהתפעלות, תוך כדי עריכת השוואות מקריות בין הנוסח העברי למקור. וטוב שיש נוסח עברי, גם אם הוא מיועד למעטים שיטרחו.