לכו על קורטני פיין

הטמפרטורה באילת במהלך יום שלישי היתה 40 מעלות, ובלילה היא ירדה רק קמעה כשתורים ארוכים קדמו את פני הבאים ליומו השני של פסטיבל הג'אז. מתברר כי הפסטיבל הפך להפנינג שלא קשור למוזיקה. אנשים ומשפחות באות למקום לפגוש את החבר'ה וליהנות מהדוכנים השונים. רבים מהם כלל לא טורחים להיכנס להופעות. זו היתה רק שאלה של זמן עד שהפסטיבל הפוך לקומזיץ מסביב לג'אז.

מי שפתחה אמש את הקומזיץ היתה הכנרית האמריקנית רג'ינה קרטר, שהרזומה שלה כולל שיתופי פעולה עם ארית'ה פרנקלין, קסנדרה וילסון ולוריין היל. המופע שלה היה תמהיל של מספר סגנונות ותחומים, ולי הוא התקשה להזיז. הלהקה שלה – שכוללת את וורנר גריג הגרמני בפסנתר, קריס לייטקאפ בקונטרה בס, אלוובאטר גרנט בתופים ומיירה קאסאלס בכלי הקשה – היתה מהוקצעת, אך שמרנית עד כאב והגישה ממש מוזיקה לכל המשפחה ללא כל ניסיון להפתיע. רג'ינה היא אומנם כנרית טובה, אבל המופע חסר את הגרוב והמתח הנחוצים כדי ליצור אירוע יוצא דופן. והכי נורא: הוא היה מופע זקן. בכל אופן, נדמה לי שהחבר'ה שבאו לראות אותה נהנו.

קורטני פיין: בין הפנטסטי לקטסטרופלי

קורטני פיין היה ברמה אחרת לגמרי. הוא התבקש לערוך מופע הוקרה לענק ג'ון קולטריין, שהשנה מלאו 35 שנה למותו, וחזר עם להקה מדהימה, שמשלבת ג'אנגל דאב, רגאיי, רוקנרול וגם קצת הארד-בופ טוב. הסאונד שלהם היה פנטסטי, והם, לטעמי, הציבו את הרף לפסטיבל כך שיהיה שווה לנהור אליו. בעשור האחרון פיין הקליט פרויקטים אחדים שקשורים למוזיקה של ג'מייקה והשתמש בעושר המוזיקלי של האי כדי לפרש את קולטריין בצורה מקורית. הכל במופע באילת היה בסדר גמור עד שפיין החליט להפוך את העסק לקרקס וירטואוזי של איש אחד, ולהפוך בעצמו לאקרובט לא נחוץ. הוא החל לנהל שירה בציבור עם הקהל (הוא ביקש להעיר את המנקרים), רקד עם מעריצים, ובין לבין הגיש ביצועים ממש קרים, בעיקר ל-"Round Midnight" שזכה לגרסה קטסטרופלית שנשמעה כמו אזעקת מלחמה מתמשכת. באופן מוזר, בטיפולו של פיין, קולטריין הפך לרוקנרול, לעתים טוב לעתים פחות. העסק אפילו הזכיר במקצת את שיתוף הפעולה של אריק קלפטון וג'ון מאייל, כך שבסופו של דבר, הכל מתחיל ונגמר בבלוז.

זיג-זאג: תחזרו לבי"ס

המוזיקה של זיג-זאג – הרכב ישראלי של ג'אזיסטים צעירים – הזכיר את כל המחלות של הג'אז הישראלי. מדובר בחבורת נגנים מצוינת, ביניהם הגיטריסט הפנטסטי מרק קקון, שמציג את גיטרת הג'אז הכי קלילה ומעניינת בארץ. אבל המופע של זיג-זאג כאירוע בפני עצמו נופל בכל התהומות האפשריים, מה גם שאחרי קורטני פיין הם נשמעו חיוורים למדי, בלשון המעטה. הם מנסים לעשות ג'אז עם השפעות לטיניות, אבל לא הולכים עם האלמנטים הלטיניים עד הסוף. העיבודים נשמעים לחוצים וסגורים, רזים וטפלים, ורק היכולת האישית של הנגנים הצילה אותם מאבדון. הם לא משחזרים הרגשה של ג'אז קלאסי, לא הולכים את כל הדרך עד קובה, ולא נשמעים רלוונטיים להיום. זה היה מופע ראוי לטקס גמר של קולג' מוזיקלי, אבל לא לפסטיבל ג'אז שמכבד את עצמו. כמו במקרים רבים בג'אז הישראלי, מה שנשאר הוא מישמש לא ברור של צלילים, שבסופו של דבר משאירים את המאזין בלי כלום. בואו נסכם באופטימיות: יום אחד הם יהיו גדולים.

הערב יופיעו הגיטריסט מייק סטרן, חמישיית פיל וודס, דידייה לוקווד, פרדי קול וגוראן ברגוביץ'.