העימות המרכזי ביוהנסבורג

יש המעריכים כי מצבה של האנושות משתפר בהתמדה, שהגלובליזציה והדמוקרטיזציה תורמות לצמיחה הכלכלית והעוני והסבל בעולם הולכים וקטנים. הנתונים שהם מציגים שנויים במחלוקת. אולם חשובה מכך העובדה שזה סוג של אופטימיזם האופייני ליושבי מחלקה ראשונה ברכבת. הם נהנים מהנסיעה בתנאי מותרות (שאכן יש להם חלק מרכזי ביצירתם) ומתעלמים מכך שהמהירות ("הצמיחה") נשמרת בקטעים הקשים על ידי זריקת יושבי המחלקות הזולות החוצה.

לדוגמה: עשרות המיליונים שאיבדו את כל רכושם, ותוחלת חייהם קוצרה משמעותית, בתהליך הקפיטליזציה של רוסיה ובמשבר האסיאני בשנים 97'-98' אינם ממלאים תפקיד מרכזי בסטטיסטיקות הנוכחיות של צמיחה והתאוששות. וללא תרומתה של סין הקומוניסטית הנתונים היו גרועים בהרבה. אך כל עוד המועמדים להיזרק החוצה אינם מסתערים על הקרונות הקדמיים, נדמה לנאמני "השוק הגלובאלי" כי המצב שפיר למדי והדאבדין בהחלט נשכחין. לשם תזכורת, ב'וועידת כדור הארץ' הראשונה, לפני 30 שנה, הציג רוברט מקנאמרה, אז נשיא הבנק העולמי, תוכנית פרגמטית לחיסול העוני, הבורות ותת התזונה ברחבי תבל עד לסוף המילניום. מסתבר שטעה.

העימות המרכזי החוצה את כל המחלוקות המשניות בוועידת יוהנסבורג הוא בין האוניברסליסטים לריאליסטים. האוניברסליסטים מאמינים כי יש להתייחס אל הרעות החולות במערכת העולמית כאל "בעיות גלובליות", משמע כאל אסונות כלל אנושיים המחייבים שיתוף פעולה באמצעות מוסדות וארגונים על לאומיים ועבר-לאומיים. הריאליסטים, לעומתם, דוחים את הטענה שהפתרון לבעיות הסביבה והעוני מחייב כינון "חברה אנושית". הם מדגישים כי דווקא שיפור פנימי בתוך המדינות ושיתוף פעולה במסגרות הבינלאומיות המקובלות (בלי התחייבויות ותאריכי יעד) הם הדרך המתאימה להתגבר על התופעות השליליות.

העמדה הריאליסטית מיוצגת על ידי ממשל בוש שאינו רואה את התפשטות העוני כבעיה גלובלית (ולכן אינו מכיר במאבק בעוני כחלק מהמאבק בטרור הגלובלי). המתכון של ארה"ב הוא להתמקד במאבק בשחיתות ובחוסר היעילות ולקדם את הדמוקרטיה כתרופה לסבל הגלובלי. אך ארה"ב אינה מוותרת כהוא זה על זכותה לסבסד את חקלאיה ולהגן על תעשייתה – עמדה שמייק מור, המנכ"ל היוצא של ארגון הסחר העולמי, מגנה אותה כ"מתועבת וצבועה" – ובה בעת מגייסת את עוצמתה ההגמונית להגן על זכויות היוצרים של 'מיקרוסופט' ועל זכויות החדירה של 'קוקה קולה' בשווקים מתפתחים.

העמדה האוניברסליסטית והאידיאליסטית יוצגה בנאום הפתיחה של תאבו מבקי, נשיא דרום אפריקה שהתריע: "חברה אנושית גלובלית… המאופיינת באיי רווחה מוקפים בים של עוני, אינה בת-קיימא". הכוונה נעלה. אולם אין סימנים המעידים כי האנושות לא תצליח להתקיים בעתיד, כמו בעבר, בעולם שבו העוני מתקבל כחלק (מצער אך טבעי) של המצב האנושי. גם ההתרעות הדחופות על אסונות אקולוגיים נתקלות בהערכות נוגדות של מדענים ובגרירת רגליים מצד מי שהזיהום הוא תוצר הכרחי של הפיתוח הכלכלי המואץ שלו (ארה"ב וסין בעיקר).

האוניברסליסט המפוכח תומך ב"וועידות הצלה" גלובליות אך מכיר בעובדה כי הן לוקות בעודף יעדים, בניפוח מוסדי ובאי יעילות. לכן הוא מעדיף להתמקד בקידום של שיתוף פעולה (גם עם חברות מסחריות) בנושאים הדחופים ביותר: הזנת רעבים, משבר המים החיים, מאבק בבערות ושינוי תנאי הסחר הבינלאומי. במבט לעתיד, כל האוניברסליסטים שותפים לאמונה כי עולם שבו המושג "חברה גלובלית" ריק ממשמעות הוא עולם פגום מאוד מיסודו.