חורבת כוכים ליד זרעית

לפני יותר מ-130 שנה הסתובב צרפתי נלהב בארץ ישראל, בידיו ניירות וקולמוסין לכתיבה, על חמוריו מכשירי מדידה ומזון לרוב. שופע התרגשות החל האיש מכתת רגליו במשעולי הארץ. לימים, פירסם שבעה כרכים מפורטים על שראו עיניו, התקין מפה וערך את שמות המקומות לפי סדרם. ויקטור גרן היה האיש, שבשחר יום א', השנים עשר בספטמבר שנת 1870, האזין בהנאה לרינת תפילה צנועה בכנסיית הכפר המארוני דבל, אשר נישאה לטובת צרפת מולדתו, שאז הוכתה שוק על ירך במלחמה בגרמנים. קיסרה, נפוליאון השלישי, נפל בשבי, יצא לגלות ובית בונפארט חוסל כליל.
מדבל ירד, כך כתב גרן ביומנו, חצה ואדי, עלה לאלקוזח, אף הוא כפר מארוני, ואחרי כשעתיים חצה יער סבוך של אלונים ואלות. לפי המתואר, ויקטור גרן חצה אז את קו גבול הלבנון עם ישראל, ודרך הוואדיות עמוסי החורשים נכנס לשטח שבו היו הורגים אותו היום לו התרחש מסעו בימינו.
גרן הבחין על גבעה משמאלו בחורבה מטושטשת עקבות, שרידי כפר שנהרס כליל. שם המקום, כך אמרו לו, היה ח'רבת אלע'גליה. הוא אפילו לא זיכה את המקום במבט והמשיך בדרכו דרומה לתרביחא (היום שומרה) ולאקרית נשמתה עדן.
לימים, משנסו תושבי האזור, או שהונסו ובאו תחתם יהודים שנסו ממקומות גלותם, נבנו כאן בתים חדשים, ניטעו גנות ונסללו כבישים על משעולי ההרים זרועי האבנים. המתיישבים החדשים החלו לתור את הסבכים והחורשים כדי למצוא בהם את עברם.
או אז באו גם מוהלי המפה, וכדי להכרית את זכר עממי העולם מגליל הגויים, הפכו מה שהפכו וקראו לח'רבת אלע'גליה חורבת כוכים, וכתבו בספרים שיש בה שרידים קדומים מימי הרומים והביזנטים, ופנו לדרכם.
ימים רבים אחרי זה, בין מהומת מלחמה אחת לאחרת, תעיתי בשבילים ליד זרעית. מרוב חרפות וגידופים על שלא הגעתי למקום שרציתי, עמדתי ומילמלתי דברים מבולבלים על יפי המקום שנגלה לי בסבך.
סרקופגים ענקיים, שהם ארונות קבורה מאבן, מגולפים ומעוטרים להפליא, היו מוטלים בערבוביה גדולה בתוך יער אפלולי של עצי אלון גדולים. מטפסים צפופים ובני שיח האטו את התקדמותי בשבילי החזירים שבסבך, ומשהצלחתי לעבור אותם נראו עוד ועוד סרקופגים כאלה. מכסיהם הענקיים היו מוטלים לצידם או מוסטים מעט ממקומם, או מנופצים בפטישי השודדים, שבזזו את אוצרות הקברים האלה בזמן עלום כלשהו.
מעט מעט, משהתרגלתי לאפלולית ולסבך, יכולתי לראות שלא רק ארונות מתים מרוקנים נבלעו ביער, אלא גם שרידי קירות של בתים, קווים של רחובות, מרתפים, בורות מים ומערות, חצרות של גרנות, עמודים, ואפילו גתות ובתי בד, ללמדנו שעיירה של ממש היתה כאן ואנשיה הלכו בסימטאות אבן, קצרו את יבולם ודשו אותו בגורן, בצרו ענבים ודרכו אותם ליין, ומן הסתם גם בית תפילה היה להם.
משום שלא היו יהודים, כי על כן אין כאן שרידים של בית כנסת, לא יצא מכאן חכם שדבריו נכנסו בגמרא ונעלם שם המקום העתיק כלא היה. שמא קראו לו אנקומיאס, או אולי בית זחיחתיים, או טרפוניא עליתא, אין לדעת. גם אין לדעת מהיכן נולד השם העברי החדש, כוכים, במקום שאין בו יותר משני כוכים לרפואה.
הבא לחורבה היום ייהנה כמובן מצל הנצח, שבשלהי דקייטא אין יפה ממנו לשובב את הנפש. אך מי שיטרח עד כאן בימי הפריחה בחורף, יסתמא מזוהר הצבעים של פרחי המקום, שהם רבים מספור. עולים על כולם שרביטיהם הארוכים של גביעונית הלבנון הירקרקת ושל בן החצב היקינתוני הלוהט בכחול עמוק.
על השירה האינסופית של מקהלות ציפורי הסבך, בחורף ובקיץ, איני מרחיב את הדיבור, כי ממילא כל מלה תוחרש באלף תווי השיר שלהן.

איך מגיעים

חורבת כוכים נמצאת בגבולה המזרחי של זרעית, לא רחוק מגבול הלבנון. דרך עפר להולכי רגל או לנוסעים בג'יפים מגיעה אליה מצומת זרעית. החורבה מסומנת במפת הטיולים וסימון השבילים של הגליל העליון. עוד בסביבה: איקרית, גבעה של כפר מארוני נטוש שתושביו, גולים בארצם, מטפחים את כנסייתם בפסגה; נחל בצת, ערוץ מיוער עם מעיינות בקצה, וכניסות ויציאות מלוא החופן, כדי לסייע בבחירת לוח זמנים אישי; מערת קשת, מערה קרסטית ממוטטת על קצה המצוק של אדמית, פארק נאה סביבה ושבילים מטופחים.

טריוויה

תמונת היישוב הקדום בגליל היא אחת החידות המרתקות בארץ. להבדיל מדעתם של המגיירים בכוח כל פינה על המפה הישראלית, ברור שהגליל, ברוב התקופות, היה מיושב בעמים שונים ולא רק ביהודים.
באלפיים השנים האחרונות היהודים היו מיעוט, ולעתים מבוטל. באלף השנים שקדמו להן, הוא נקרא גליל הגויים, משמע גויים ישבו בו, וגם יהודים...
אכן, משחרבה יהודה אחרי מרד הנפל של שמעון בן כוסיבא (מוכר מאז גן הילדים בשמו האגדי בר-כוכבא), עבר עיקר פעילותם של היהודים לגליל, ובעיקר לגליל התחתון והמזרחי. אבל עם זאת, עדיין חלקים רבים של הגליל נותרו לא יהודיים.
מאז קום מדינת ישראל נתקפים אצלנו גורמים שונים, בפרקי זמן קצובים, ברוח תזזית ומפריחים סיסמאות מופלאות בסגנון ייהוד הגליל והצלת הגליל היהודי.
ומה לעשות, גם היום, עם כל המצפים וההתרחבויות והיישובים הקהילתיים וכיוב, בגליל ההררי היהודים הם בערך רבע מאוכלוסייתו הכוללת, או בהיפוך, שלושה רבעים מיושבי הגליל ההררי הם לא יהודים. אז גליל הגויים או לא?