האיש עם הג'וב הכי טוב בארץ

לשאול ביבי, עיתונאי, יש את הג'וב הכי טוב בארץ: ביבי הוא, במקצועו, מזרחי. תואר מלא: מזרחי פגוע מקצועי (מפ"מ). בשעה שרוב הישראליים יוצאי עדות המזרח מתעסקים במזרחיותם כתחביב לשעות הפנאי בלבד ומעולם לא היו מעלים בדעתם שאפשר, ממש, לעבוד בזה, ביבי עושה קריירה מפוארת מלקום בבוקר ולהיות מזרחי, להגיע למשרד ולהיות מזרחי, להצטלם לטלוויזיה ולהיות מזרחי, ללכת לשירותים ולהיות מזרחי. כשביבי מקבל קידום בעבודה, ממנים אותו לתפקיד מזרחי פגוע בכיר (מפ"ב).
"דו"ח אינטימי", ששודרה אמש בערוץ 2, היא תוכנית שלוקחת בכל פעם דמות נודעת כלשהי למסע בצמתים ובתחנות תרבות עקרוניות בחייה. לרוב זה אינטליגנטי ונחמד. השבוע לקחו את ביבי. תיכף על ההתחלה, ביבי אמר למצלמה שכל התרבות בישראל היא חלק מ"ניסיון פוליטרוקי, מפא"יניקי, ציוני", שזה איכס. בפסטיבל השירה במטולה, ביבי פגש משוררת יוצאת בריה"מ והטיח בה: "הרוסים גרמו להתפרקות בחברה הישראלית שאנחנו המזרחים התחננו לה 40 שנה". לא בסדר. המזרחים היו בתור קודם. אחר כך ביבי ביקר בבית הכנסת הישן בשכונת התקווה. "לי כבר שמו אקדח בגב בגיל חמש", הוא נזכר בילדותו המזרחית הדפוקה. "מה שהמזרחים עברו פה, זה קודם כל דיכוי הערביות שלהם", בישר ביבי ליוסי בבליקי, סולן להקת פונץ', ואז הלך לשולמית אלוני ואמר לה, קודם כל, שהיא אשה יפה, ואחר כך שאחד מפשעי השמאל הוא דיכוי הערביות של המזרחים. מה, באמת? אז למה לא אמרת קודם? בסוף ביבי הגיע ל"האומן 17" בירושלים ונזכר איך פעם לא הכניסו אותו ואת החברים בגלל חזותם המזרחית.
שאול ביבי הוא עיתונאי מוכשר ואיש מעניין, אבל מה, משעמם בהחלט. באשמתו בלבד; אם ביבי היה נרגע לרגע ומפסיק לנתר שוב ושוב ושוב על אותו תו מזרחי-פגוע, אולי הוא היה קצת פחות מפ"מ וטיפה יותר מש"ה (מזרחי שעובר הלאה). עשה מערוף, ביבי. חלאס, נגמר. עבר. שכח מזה.

תרבות בלי הזיות

"דו"ח אינטימי", כשלעצמה, היא אחת מתוכניות התרבות המקומיות שהגיעו הכי קרוב למצב שבו אפשר ממש להעביר איתן חצי שעה מבלי לשקוע בהזיות על מין. מעולם לא התברר לי מדוע נדרשים שלושה עורכים כבדי-משקל – שמעון אדף, יאיר גרבוז ואורנה בן-דור – כדי להוביל, נניח, שאול ביבי אחד בין שולמית אלוני ל"האומן 17". התוכנית הרי חפה מכל התערבויות מערכתיות משמעותיות, אין בה מראיינים מבחוץ או שאלות מוכנות-מראש – אבל היי, אם זה מה שזה לוקח, למה להתלונן. התוצאה נעה בזריזות בין המפגשים ותחנות התרבות השונות – דוחסת חצי שעה דינמית ומלאה – וסביר כי לפחות באחת התחנות בהן נעצרים האורחים יש לכם סיכוי למצוא עניין משמעותי.
הנה, אפילו שאול ביבי הגיע בסוף למפגש עם ערן סבאג, דוקטורנט לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת ת"א ואיש תקשורת איכותי, שקסמו, ככל הנראה, פעל על ביבי כמו מכה (אשכנזית?) בראש. לכמה דקות מצוינות, שמט ביבי, סוף סוף, את שק טענותיו המזרחיות החבוטות והקשיב למה שיש לסבאג לומר – ויש לו – על השפה האקדמית, שכל מטרתה להיות "משחק לא מובן... כשהרצון, כמו בסאדו-מאזוכיזם, הוא להשפיל אותך", ועל הקשר שבין אלוהים, סמים ואינטלקט. סבאג מבריק. הוא חוקר כרגע את יכולות הסם לפתוח דלתות במוח שננעלו על-ידי האינטלקט. "זה צו מוסרי לפתוח את השער הזה", הוא מסביר. ביבי מקשיב. הם נפרדים על מדרגות בניין האוניברסיטה – סבאג ממהר פנימה, להיכלי הפתיחות והמחקר, וביבי בדרך החוצה, בחזרה למקום האחרון בו הניח את שריון מזרחיותו הקדושה. יש לו ג'וב למלא, לסחורה הזועפת הזו יש עדיין ביקוש מסוים (בערוץ בריזה, למשל), וחבל לעבור הלאה בטרם עת. נו, אז היה טעים? האמת, היה קצת מריר.