מעלה מעלה מעלה

"קבלו את האיש והאגדה", הריעה בחום יעל בר-זוהר, היא "מרי לו", וצביקה פיק, מוסיקאי מחונן ואייקון תרבות, הגיח אל קדמת הבמה, עמד שם בשקט וספג את החום והאהבה האינסופיים שהקהל הירושלמי הרעיף עליו. הקרירות הירושלמית של תחילת הסתיו התחלפה בחום האהבה של סוף הקיץ, ואני חשתי אותו רטט משכר של אז, כשהלכתי לראות את אמן הפופ האולטימטיבי בעיר הנוער בתל אביב. ב"מרי לו" שרות נערות בנות 16 בעל פה את המילים של "מעלה מעלה", "גבריאל", "לגור איתו", "לא אני הוא האיש", "מת אב ומת אלול"... ימי הסבנטיז של המסיבות הסלוניות התערבבו לי עם גירסאות הדאנס העכשוויות.

פיק הוא לא גל רטרו נוסטלגי, אלא קלאסיקה. ערב ערב ממלאים את האולם הגדול גם ב"הבימה" אלף איש, ומוכיחים פעם אחר פעם למנכ"ל, יעקב אגמון, שהפעם קלע חוש הריח המפותח שלו למטרה. חוץ מלזרוק אורז, הצופים באולם עושים הכל: שרים, רוקדים, מנענעים אגן ובעיקר חיים את הרגע ואת סיפורה של מרי לו: נערה בשם מרים לובוביץ' (בר-זוהר), שחולמת להיות כוכבת גדולה ומקריבה אפילו את אהבתה לגבריאל (אמיר פיי גוטמן) למען הפנטזיה. גירסת "מולין רוז'" מקומית, הרחק מהמציאות שבחוץ, שמזכירה למי ששכח את כוחה של האהבה.

פיק, כוכב הפופ-רוק הבלתי מעורער של שנות ה-70 ותחילת ה-80, שבגיל 29 כתבו עליו "נמצא בצמרת ללא מתחרים, עם קהל מעריצים עצום ועשרות להיטים", ואשר ידע אחר כך שנים שחונות - מצא את עצמו עשרים שנה אחרי בלב הקונצנזוס. יותר מדי שנים, הוא אומר, התעסקו לו בבגדים, בשיער, בגדילים ובשרשראות, ברומנים המסוקרים, בגירושין ובבלונדות התלויות על צווארו. "אף אחד לא התעניין באמת בצביקה פיק האדם, במוסיקאי", הוא מזכיר. "את יכולה להגיד שזה כמו נס או חלום, שאלוהים שלח לי מתנה כזאת ואמר 'עכשיו קח, שחק אותה עשר שנים, תעשה חיים'. אבל אני חושב שזה מעבר לכישרון, אם יש. זו התנהלות נכונה וניהול נכון של הקריירה שלי".

"יש שלושה דברים שאני לא מדבר עליהם", הוא מודיע בתחילת הראיון. "לא על הילדים שלי, לא על הגיל שלי וגם לא על בת הזוג שלי, כי זה לא רלבנטי לקריירה שלי. באופן עקרוני אני לא נגד זה שאנשים התעסקו כל השנים בדברים שוליים, חיצוניים, שלא שייכים למה שעשיתי. אני מודע יותר מכל אחד אחר, בוודאי יותר מרוב האמנים, לצד הוויזואלי ולמה שהוא מסמל. אבל הדברים האלה לא מעניינים אותי. אני לא במקצוע שלי כדי ליצור דמות או ליצור תדמית".

אבל אתה לא יכול להתעלם משנים של שיער ארוך, בגדים שחורים בוהקים, עדיים, בילויים לתוך הלילה ואקסטרווגנטיות.

"אני מסכים שיש דבר כזה, אבל זה שאני מתלבש ככה, חי ככה וכותב ככה, עדיין לא אומר שיצרתי את זה. אני חושב שזה קישקוש אחד גדול. אם אני לוקח את דייוויד בואי כדוגמה, אז יש לו את החיצוניות, השיער, התלבושות, אבל כל אלה לא מעניינים אותי בכלל. מעניינים אותי השירים שלו, המוסיקה שלו, האמנות שלו. נכון שהצד החיצוני מושך את תשומת הלב, ובגלל זה אולי קניתי את הדיסק הראשון שלו, או של מיק ג'אגר, או של 'אירוסמית', אבל אני חושב שהדבר היחיד שחשוב באמת ומשנה זה המוסיקה שאני כותב. אני חושב שאחת הסיבות שהקריירה שלי הגיעה דווקא היום לגבהים שלא ידעתי כמותם, מבחינת הכרה והערכה וכבוד, היא שאנשים למדו סוף סוף להתייחס למוסיקה שלי, והבינו שכל המסביב - אם זה יפה או לא יפה, אם זה מבריק או לא מבריק, אם יש לי חברה כזאת או אחרת - פחות חשוב. הם הבינו לראשונה שאני מלחין, מוסיקאי, וכשהבינו את הדבר הזה התחילו להעריך את מה שיצרתי פה כל השנים".

במשך שלושים שנות קריירה עברת עשר שנות הצלחה מסחררת וכמעט אותו מספר שנים של הופעות מינוריות במתנ"סים, מסיבות פרטיות ואולמות קטנים. מה קרה עכשיו לאותו אדם עם אותו רפרטואר?

"במשך הזמן אנשים שמעו את המוסיקה, התחילו לרקוד אותה במועדונים, לשיר את השירים בכל הקריוקי בארץ ובאירועים פרטיים. זה פתאום הפך משירים אישיים ושלאגרים כאלה ואחרים לשירים שכולם אוהבים. איך אמר אגמון? 'כששאלו אותי מה פתאום החלטתי לעשות הצגה לצביקה פיק ב'הבימה', אמרתי שהלכתי לכל מיני מסיבות ואירועים, ובכל מקום שמעתי שירים שלו, אז עשיתי מחזמר'. אז למרות שאת מחפשת סיבה חברתית למה שקרה, הדבר הרבה יותר פשוט: אנשים התאהבו פתאום, בצורה חסרת תקדים, בקריירה שלי, בשירים ובמוסיקה שכתבתי".

ומה עשית בזמנים הקשים, כשארבעים אלף איש הפכו למאה?

"הם לא היו קשים. אף אחד לא נולד כוכב. הצלחה, פירסום והערצה אלה דברים שקורים לך לפעמים, ואם בתקופות מסוימות הם אינם, אז מאחר שלא נולדת כוכב, אתה גם לומד לחיות עם זה. אשר לי אישית, מה שמבדיל אותי מאמנים אחרים שאני מכיר מקרוב, זה שאני אדם מאוד מאופק, מחושב ולא ספונטני, לא בהתנהגות שלי ולא בפעילות שלי. וכמו שלא השתגעתי ולא עלה לי לראש כשהופעתי לפני ארבעים אלף איש, לא נכנסתי לדיכאון כשהופעתי במשך שנים לפני מאה איש. הופעות קטנות, הפקות קטנות, מכירות תקליטים יותר קטנות - זה לא נורא. נכון, זה לא כיף, אבל תמיד האמנתי בדברים שאני עושה. אני לא איש של ויתורים ופשרות, ומאמין שבן אדם צריך ללכת עם זה עד הסוף עם העיסוק שלו. לכן בתקופות הלא טובות המשכתי לפעול ולקוות, והוצאתי אוספים. וכשכולם אמרו לי, תעשה שירים חדשים, מה אתה מוציא כל כך הרבה אוספים - חשבתי אחרת. היום חברות התקליטים לומדות מהשנים הלא טובות שלי. ילדים קטנים נכנסו אז לחנות תקליטים וקנו מאות אלפים מהאוספים המוכרים שלי, ולאט לאט זה חזר בגדול".

למרות שרבים מהמבקרים סברו ש"אולי בכלל היה עדיף שנער הסבנטיז המצליח יישאר בגדר זיכרון נאה", או ש"קהל שלם מזייף אורגזמה"...

"למה רק מבקרים? בתקופות הלא טובות גם מפיקים וגם חברים קרובים מאוד אמרו, שמע, עשית את שלך, תיהנה מזה. את יודעת מה? גם שבוע לפני האירוויזיון, עם 'דיווה', מפיקים קרובים שהיו אמורים לנסוע איתי אמרו לי סע לבד. לא האמינו שמשהו טוב עוד יכול לקרות לי. אני חושב שהייתי בין היחידים שהאמין ש'דיווה' הולך להיות מקום ראשון".

אתה מדבר על עצמך במושגים של איפוק וחישוב, כאשר בפועל כיכבת שנים במדורי הרכילות, והרומנים שלך עם נשים יפות סוקרו בהרחבה.

"אין לי שום קשר עם זה שאנשים מוצאים לנכון לכתוב בכל שבוע איזה מאה בלופים ועוד עשרה דברים נכונים. לו יכולתי, הייתי עוצר זאת. יש לי אותה חברה כבר ארבע שנים, וכולם חושבים שכל ערב יש לי מישהי אחרת. לפניה היתה לי מישהי תקופה ארוכה, ולפני זה הייתי נשוי (למירית שם אור, תמלילנית ועיתונאית). יש לי את התדמית הזאת של הרוקר, כמו בחו"ל. אנשים שלא מכירים אותי מקרוב מדמיינים מישהו עם מיליון מעריצות מסתובבות מסביבי, עם בגדים ופרוות, חיי הוללות וכל יום ממסיבה למסיבה, וכולם משוכנעים שאני מתעורר אחר הצהריים ומסתובב בבית עם חלוקי משי. אבל אני בדיוק ההפך מזה. בחור פולני, עם תכונות פולניות שורשיות. אני קם בבוקר, יושב במשרד שלי שעות ארוכות, פוגש באופן אישי את כל האנשים שאני עובד איתם. אני בעצם בן אדם רגיל, חרוץ מאוד, שאוהב את עבודתו. אני יודע שאנשים מוצאים בי כל מיני סממנים להערצה, חלקם הקטן נכון ורובם לא. למשל, רוב האנשים חושבים שאני נורא זרוק ואוהבים אותי בגלל זה. ואני בכלל לא כזה. במילים אחרות, כל נושא ההערצה זה משהו בדמיון של המעריצים".

וזו נשמת אפך, כפי שהתבטאת בעבר.

"ניסיתי לשכנע את עצמי שאני יכול לחיות בלי זה, כאילו לשיר ולכתוב זה מקצוע. אבל כשההצלחה חזרה בגדול, ואני שומע שוב את הצווחות בהופעות ורואה את האנשים שעולים לבמה ורוקדים איתי כל ההופעה - הבנתי פתאום כמה אני מכור לזה. יש משהו שנורא חשוב לי להגיד: זו התקופה הכי יפה בחיי, למרות שהיו לי תקופות נהדרות של זמר השנה, של עשרות פרסים, היסטריות, התעלפויות ומה לא. יכול להיות שזה בגלל שהתאספו כל הדברים ביחד, הופעות ו'מרי לו' וגם 'ילדה של אהבה' של שרית חדד שמכר 200 אלף עותקים. פתאום מבינים שאם רוצים להצליח בחו"ל פונים לצביקה, אם הולכים לאירוויזיון פונים לצביקה. פתאום אני חוזר למרכז ההתרחשות. ואני רק יכול להגיד לך שכל מה שאת יודעת נכון לרגע זה, זה עוד כלום לעומת מה שהולך לקרות, לפי ההצעות שקיבלתי בקולנוע ובטלוויזיה".

ומה תגיד לאותם אנשים שבמשך שנים הצמידו לך את הכינוי "פתטי", אפילו כמיקי שרון ב"סיטי טאוור"?

"אני לא נותן לזה להפריע לי. גיליתי אצלי תכונה נורא יפה - שלא ידעתי שהיא קיימת בי, כי פולנים הם נקמנים - אני לא נוטר טינה. מצלצלים אלי כל מיני אנשים, שבלשון המעטה לא שיתפו איתי פעולה, ואני הולך אליהם ושומע אותם, ורואה את המבט הזה של איך לא הבנו, איך לא חשבנו שזה מה שיקרה - ואני לא אומר מילה על כל ההתעלמות. אני אפילו עושה עכשיו דברים עם מישהו שלפני חמש שנים אמר לי 'עזוב, אל תנסה יותר'. מה שמעניין אותי זה רק דבר אחד: להספיק ביום שלם את כל מה שאני רוצה וצריך לעשות. ואני מסתכל רק קדימה".

מחשבות על ההתבגרות מטרידות אותך?

"לאנשים מעל גיל שלושים יש מין תכונה כזאת להתעסק כל הזמן בגיל. מה זה, בבחינת הפוסל במומו פוסל? מי שואל את מיק ג'אגר, שהוא בן שישים וגדול ממני בעשר שנים, על הגיל שלו? או את מדונה, שעברה מזמן את הארבעים? רק בישראל קיים הדבר הזה. אני חושב שאנשים בני ארבעים-חמישים, כמוני, בכלל לא צריכים להתעסק בשאלות האלה".

יש לך חברה צעירה יפהפייה, מילנה, שהיתה נסיכת היופי ב-98'.

"בעיני אין שום משמעות לגיל. מה שחשוב זה הבן אדם. אומרים על מילנה שהיא נורא צעירה לעומתי, אבל זו שטות. גרושתי היתה מבוגרת ממני, ואיתה חייתי את רוב שנותי כבוגר. הוכחתי עד כמה אין אצלי משמעות לדברים האלה".

היתה לך שנה מופלאה, ועדיין, איך אתה מסביר את העובדה שלא היית מועמד ל"איש השנה" באף אחת מהקטיגוריות?

"זה באמת אחד הדברים המוזרים ביותר. אם זה היה קורה לי בעבר, לא הייתי מתפלא. אבל היום, בן אדם שעושה בשנה אחת את מה שאני עשיתי, צריך לקבל את כל הפרסים ביחד".

אמרת שאם "הבימה" תעשה לכבודך מחזמר, אז מבחינתך עשית את זה.

"נכון מאוד. אגיד לך את זה בצורה פולנית פשוטה: זה התיאטרון הלאומי של מדינת ישראל, שעושה לי את הכבוד הכי גדול שאפשר לעשות לאמן. בחו"ל עשו את זה ל'אבבא' ("מאמה מיה" בלונדון), ובישראל עושים את זה לי".

ב"מרי לו" שזור גם סיפור להקות הקצב בהן הופעת, ובעיקר "השוקולדה", ממנה צמחת ל"שיער", שהפך אותך לכוכב הפופ הגדול ביותר בארץ.

"כשאני רואה את ההצגה, מצד אחד זו כאילו אסופת שירים שנכתבו בתקופות אחרות וכביכול אין קשר ביניהם. אבל השירים, האווירה, המוסיקה - מסתבר שלכל אלה יש קשר לחיים שלי. אני יושב ואומר, וואללה, הנה החיים שלי על הבמה. 'מרי לו' פשוט עשה את ההבדל בהתייחסות אלי ובהצלחה שלי, ובלעדיו אני לא יודע איך הקריירה שלי היתה הולכת. אולי היתה עוד פעם קצת עולה, קצת יורדת. עכשיו נראה שלא יתווכחו יותר על כמה אני מוכשר. אני היום כמו בהתחלה חדשה: מכיר את ההיסטוריה, יודע מה היה, אבל זה כמו להיוולד מחדש. כש'מרי לו' עלה, באמת הרגשתי שנולדתי מחדש".

מה אתה מאחל לעצמך ולעם ישראל לקראת השנה החדשה.

"שנה טובה פשוטו כמשמעו, שתהיה שנה טובה לכולם, שיהיה שקט לעם ישראל ושאצלי יהיה הרבה רעש, שהתנופה תימשך, עם תוכניות לעתיד, בטלוויזיה, במוסיקה, בקולנוע. בקיצור, כשאהיה גדול אני מקווה להיות מלחין של שירים ומלחין סרטים".

אלה תולדות

צביקה פיק נולד כהנריק פיק בפולין. עלה לארץ בגיל 10. בפולין החל את לימודיו המוסיקליים, אותם סיים בארץ בהצטיינות. בשנות העשרה ניגן ושר בלהקות הרוק הישראליות "השוקולדה", "השמנים והרזים" ו"טלסטאר", ונבחר על ידי הבמאי האנגלי פטריק גרלנד לככב בתפקיד הראשי של קלוד במחזמר "שיער". מאז ועד היום הוציא עשרות תקליטים, כתב מאות שירים לעצמו ולאחרים (יהורם גאון, שלמה ארצי, חווה אלברשטיין, יוסי בנאי, "הגשש החיוור", אילנית, עפרה חזה ועוד). לצד המוסיקה הופיע פיק גם כשחקן בתפקידים ראשיים בהצגות, סרטים וסידרות טלוויזיה. הוא זכה בפרס זמר השנה 17 פעם, מלחין השנה 7 פעמים, "אמן האמנים" בגלי צה"ל, "אמן העשור" בעיריית תל אביב (עיר הנוער), "דיווה" במקום ראשון באמ.טי.וי ובאירוויזיון, והוציא עד היום 27 תקליטים.

המחזמר "מרי לו", המוצג ב"הבימה", כולל 25 משיריו המוכרים, והעלילה והדמויות נבנו ועוצבו על פיהם. הסיפור מתרחש בעיר חוף ישראלית בשנות ה-70, תחילת ה-80, ובמרכזו סיפור אהבה והתבגרות של הנער גבריאל (אמיר פיי גוטמן) ושתי נערות האוהבות אותו - אלה (אביטל לבני), חברת ילדות נאמנה, ומירי, היא מרי לו (יעל בר-זוהר), החולמת להיות כוכבת בחו"ל ונוטשת את גבריאל כדי להגשים את חלומה במרחקים.

הפיספוס של החיים

"לדנה יש חלק גדול בהצלחת 'דיווה' באירוויזיון", אומר צביקה פיק על מי שביצעה את השיר בהלחנתו, שזכה באירוויזיון. "אבל עם כל הכבוד לדנה, 'דיווה' היה אחרי התחרות שיר השנה ברוסיה, בביצוע של פיליפ קירקורוב, לא של דנה. הקטע המדהים של 'דיווה' זה שהוא היה מקום ראשון באמ.טי.וי. את מבינה? זה השיר הישראלי היחיד והראשון באמ.טי.וי, ועוד במקום ראשון. עם כל הכבוד ל'הללויה' ול'אבאניבי', בעידן כזה, כשכל ילד גולש באינטרנט, קשה פי אלף לזכות באירוויזיון. בלי להשוויץ, סוג המוסיקה שלי נורא מתאים לחו"ל, לכן יכולנו לזכות עם שיר דאנס ולהגיע למקום הראשון באמ.טי.וי".

אתה ויואב גינאי תיכננתם לעבוד קבוע עם דנה, ולמרות הניצחון, שיתוף הפעולה לא צלח. הזדמנות של פעם בחיים לעשות את זה ביג טיים הוחמצה.

"יכולנו להמשיך בכיוון הזה. גם ישבתי עם נשיא 'סוני' באנגליה. היתה אז דרישה בשוק להמשך של 'דיווה' בביצוע של דנה, וגם לפני זה כתבתי לה את 'לא יכולה בלעדיך', שנהיה הצלחה היסטרית. נורא ציער אותי שהיא והמפיקים שלה החליטו ללכת לכיוון אחר. אז היא המשיכה בדרך אחרת ולא הצליחה, ואני חזרתי לכאן והקריירה שלי בנסיקה. היום, למשל, כבר לא מעניין אותי לכתוב לה שום דבר. אני עדיין חושב שהיא אחת הזמרות הכי טובות בארץ, אבל זה כבר לא אקטואלי. זה היה פיספוס החיים".

כעסת?

"לא כעסתי".

חשת כפיות טובה מצידם?

"בכלל לא, כי כל אחד מאיתנו יצא נורא מבסוט מ'דיווה'. במבט לאחור אפשר להגיד בוודאות שהמרוויח הכי גדול של 'דיווה' יצאתי אני, אחרי יואב גינאי ורק האחרונה זו דנה. תראי את הקריירה שלי. תראי איזה בום. עד 'דיווה' כמעט איבדתי את האמונה שיכול לקרות לי מה שקורה לי היום. 'דיווה' היתה כמו הבקעת גול במונדיאל במשחק הכי חשוב. זה פשוט הזכיר לכל האנשים: חבר'ה, יש פה צביקה פיק, ולאיש הזה יש כמה מאות שירים שחבל על הזמן...".