כשקולטריין פגש את דייויס

בעוד פסטיבל הג'אז בים האדום הסתיים לו והמארגנים מדווחים על הצלחה מסחרית גדולה, ובעיקר על הנוכחות הגדולה של קהל צעיר שהגיע לפסטיבל, הוזילה חברת NMC במבצע מיוחד שיימשך עד אוקטובר קטלוג שכולל 150 אלבומים, ביניהם אי אלו קלאסיקות של ג'אז שניתן לרכשם במחיר של 50 ש"ח. אז אלו אלבומים הם חובה לאוסף הג'אז שלכם? אלו מומלץ לבדוק? ועל מי אפשר לוותר?

1. דה דייב ברובק קווארטט – Time Out

"טיים אאוט", מייסודה של רביעייתו של דייב ברובק, נחשב לאחד מרבי המכר הכי גדולים בתולדות הג'אז. למעט "Take Five", הוא הפך לאב טיפוס של כל אלבומי הצ'יל אאוט של בתי הקפה. ברובק, פסנתרן עם רקע קלאסי עשיר, היה מהראשונים שהחדירו לג'אז מורכבויות הרמוניות (נגינה על שני סולומות באותו הזמן, למשל) ודפוסים ריתמיים בהשפעתם של קומפוזיטורים קלאסיים מודרניים. אבל בהאזנה חוזרת ל"Time Out", שיצא במקור ב-1959, ובמרחק זמן עם מבט אל המהפכה הריתמית של העשורים האחרונים בתחומי המוזיקה היותר קלה, האלבום מאבד קמעה מכוחו. "Take Five" שכתב הסקסופוניסט פול דסמונד ב-5/4 רבעים הוא עדיין קטע פגזי (מומלץ לבדוק גם את הביצוע של ג'ורג' בנסון), אבל האלבום חסר מעט דרייב ועוצמה. הוא מנומס מדי, לבן מדי, מושכל מדי ולא סקסי מספיק. מה גם שפסנתרנים שהגיחו מאז, נאמר קית' ג'ארט, משאירים את ברובק בצל. עם זאת, מדובר במונמנט היסטורי חשוב, כך שאפשר ורצוי לבדוק. ציון: 9 -

2. ג'ון קולטריין – Blue Train

בשפתם של קלאברים, "Blue Train" הוא פצצות לגבות וטילים לריסים, וכל מחמאה גרוטסקית אחרת שתבחרו. קולטריין הוא הג'אזיסט הכי אהוב על הרוקרים (למשל, ג'ון פרושיאנטה ופלי מהרד הוט צ'ילי פפרז סוגדים לו) בשל נגינתו החושנית, פראית, בלוזית אפריקנית, כמו לא-מושכלת ומושכלת כאחד. בתחילת דרכו הוא אומנם היה מעט נחות ממיילס דייויס ותלוניוס מונק בכל הקשור להרמוניה, אבל הוא הפך את החיסרון הקטן ליתרון עצום שעה שבחר לחזור את השורשים השחורים – בין עם זה בלוז או אוונגרד אפריקני – אותם ניגן, חקר ופירק עם כל כך הרבה סטייל ואומץ עד שבאמת קשה לעמוד בפניו. "Blue Train", שיצא בשנת 1957, הוא למעשה ה-אלבום שפתח לקולטריין את קריירת הסולו (לפניו הוא בעיקר התפרסם כנגן מצוין בהקלטות לאחרים) והוא מבשר על כל הפוטנציאל שעוד יתממש בעתיד. "Blue Train" ניחן בגרוב פנטסטי (הודות ל"פילי" ג'ו ג'ונס בתופים ופול צ'אמברס בבאס – פשוט מעולים) ובמתח נדיר למדי. מי שכמעט גונב לקולטריין את ההצגה הוא החצוצרן הצעיר לי מורגן שמנגן כמו סייח צעיר וגאה, והחיבור של בלוז על הארד בופ נשמע פה ממש לעניין. אם ארמסטרונג הוא אלוהים וצ'רלי פרקר הוא הבן, אז קולטריין הוא רוח הקודש והוא האיש שלכם. ציון: 9.5

3. מיילס דייויס – Kind Of Blue

ואם כבר הזכרנו את קולטריין, אז לכו – כמו מיליוני אנשים ברחבי העולם - על "Kind Of Blue" של מיילס דייויס, אולי רב המכר הכי גדול בתולדות הג'אז. מתברר כי התוכנית של מיילס דייויס לפשט את ההרמוניה במטרה למצוא את המלודיה ההקדושה עלתה על כל הציפיות ונשמעה מאוד קומוניקטיבית לקהל הרחב. למעט קולטריין, באלבום משתתף המעבד/פסנתרן ביל אבנס ועוד כמה ממיטב הנגנים של התקופה, שיוצרים תמהיל שאפשר להגדירו במילה "יפה". החבורה המדהימה הזו נוגעת בסוג של יופי נדיר, ועוד באיזו קוליות. למרות שהוקלט ללא חזרות, האלבום נשמע מאוד מסוגנן, כמו עמלו עליו ימים, אבל הוא באמת הישג נדיר הודות ליכולות הפנומנליות של הנגנים. בניגוד ל"טיים אאוט" של ברובק, הוא לא איבד מאומה מכוחו מאז יצא בשנת 1959. אה, כן, אם כבר אלבום ג'אז לסקס, אז זה האחד. ציון: 9.5

4. בילי הולידיי – lady In Satin

לא ברור לי אם זהו אלבום חסר ברק של בילי הולידיי או שמא מעולם לא נקשרתי לגרסת הטין-פאן-אלי שלה. בכל זאת, הולידיי – מאסטר של שירה בדרך-כלל - נשמעת מחוקה כמעט לגמרי באלבום הנ"ל עד שקולה מתקשה לסחוב במקומות מסוימים. זה לא שאין רגעים טובים ("I’m A Fool to Want You", למשל),והעיבודים התזמורתיים של ריי אליס מאוד מלומדים, אולם במרחק הזמן נשמעים מעט מסורתיים, רכים מדי, והופכים את הולידיי לגרסה מחוספסת של מוזיקת מעליות. ציון: 7.5

5. דקסטר גורדון – Ballads

אוסף בלדות של סקסופוניסט מחונן, שהקריירה שלו היתה סיפור מופלא של בזבוז, נפילות וקאמבקים. גורדון נשמע, כמעט כמו תמיד, מאוד בטוח בנגינה, אבל זהו אוסף נטול חשיבות, מזימה פיננסית שמוציאה לגורדון שם רע. באלבום הזה - הפופולרי במיוחד - הוא נשמע כמו פלייבוי והוא מתקשה לדבר אלי. ציון: 7