מה משותף לחרגול ולינור?

אז מה היה לנו בשנה היהודית היוצאת (שלכל מי שלא יודע, נקראה תשס"ב)? אילו טרנדים הסתיימו? (ספרות נשים וספרי סלברטיז). מה לא היה לנו? (ספרות מתורגמת טובה). את מי אהבנו לקנות? (ע"ע פרק היורה). מי הושפל? ("בבל"). ומי התרומם? ("חרגול"), מי לשבט ומי לחסד? ברוח טקסי האוסקר אנחנו מתכבדים להביא לכם את שוברי הקופות, שוברי הלבבות ושוברי השיוויון של השנה החולפת: מספרי ילדים ועד לספרי עיון, מהענקים ועד הגמדים, ממקור ועד תרגום. ושתהיה לכולנו שנה טובה.

הכי טוב שיש: ההוצאה המצטיינת

הזוכה לתואר היא הוצאת "חרגול", שמסיימת ומתחילה את השנה היהודית עם יבול מכובד של פגיעות מדויקות ומרעננות, עם ספרי מקור משעשעים ומרתקים כמו "בסימן הלוטוס" של דן צלקה ו"מתחת לקו העונג" של חגי דגן, קלאסיקות מתורגמות ("שובו של מרטין גר" של נטלי זימון דיוויס, ואפילו "המסע על האופנוע" של ארנסטו "צ'ה" גווארה) וסתם ספרות מתורגמת ומשובחת שמפלרטטת עם המיינסטרים ועושה שמות בהגדרות ז'נאריות, כמו "סמוראי בוגי" המצוין של פיטר טאסקר, "להדליק את הבנות" המשעשע של שריל בנארד, או "האבא של האבולוציה" הנפלא של רוי לואיס. נכון להיום, חרגול היא הוצאה שאם תיקחו ליד אחד מספריה, סיכוייכם לטעות קלושים.

עיר הילדים האבודים: תחליפי הארי פוטר

הזוכה הגדולה של השנה היא ללא ספק סדרת "מרגנית" המתחדשת מבית "זמורה ביתן". תחת ניצוחו של יחיעם פדן הבלתי נלאה, חזרה "מרגנית" לפעול אחרי מתיחת פנים קלה ועם הרבה מרץ. הם כבר הספיקו להוציא פנטסיה משובחת (ילדת הגבעות" של אלואיז מקגרו), להפיק תרגומים מחודשים ("אי-בוד" של מירה לובה), לסתום חורים (שלושה ספרים של קורנל מקושינסקי הנפלא) ולהוציא סתם ספרי ילדים מצוינים שיחזיקו אותנו עד שהגב' רולינג תתפנה לספר הבא שלה. החדשות הבאמת טובות הן שגם הוצאות אחרות הבינו פתאום שאולי כדאי להשקיע בנוער, וכך זכינו ל"סדרה של צרות" הנהדרת של למוני סניקט, שיוצאת בהד ארצי, ובעוד כמה ניצנים מעודדים.

פארק היורה: מלכי הרשימות העריצות

בכל הקשור לספרות מקור, היתה זו שנת הדינוזאורים. מה לא היה לנו? ספרים חדשים של עוז, יהושע, גרוסמן ושלו, ובקצה הפופולרי יותר של הסקאלה, גם עירית לינור ואתגר קרת. האם מדובר בקונספירציית ענק או סתם במקריות? לא ברור, אבל כרגיל, טוב שם טוב משמן טוב. אין ספק שבכל הקשור לרבי מכר, הזוכים השנה הם הדינוזאורים. ובגדול.

ספרות זולה: השוליים התוססים

הלאה המיינסטרים, הלאה ההוצאות הגדולות. העם דורש אינדי. אולי כתגובת נגד לדינוזאורים, ואולי בעקבות הטרנד הכי מאוס של השנה (ע"ע) הרימו השנה ראש הוצאות שוליים קטנות שמשתדלות לשים יד על הדופק הגלובלי, להתחצף ולהיות חתרניות ככל יכולתן. אז נכון שאף אחד מהספרים הללו לא הגיע לרשימת רבי המכר, אבל הוצאות כגון "אסיה", "אודיסאה", "שדוריאן" ועוד ממשיכות להזרים דם חדש למערכת ולהביא לנו ספרים חשובים שאף אחת מההוצאות הגדולות לא היתה נוגעת בהם במקל. ההוצאות הקטנות והרעבות הללו הן ממשיכות דרכה האידאולוגית של "בבל", שמראה השנה סימני חתרנות ממוסדת, כלומר התברגנות.

הנץ ממלטה: הפילם נואר חוזר

ז'אנר הבלש רשם לעצמו השנה תחיה מחודשת, כנראה כי חוסר ההגיון הכאוטי שבו אנחנו שרויים דורש איזה בלש מבריק, עז רוח, נאה ואסרטיבי שישליט בו מעט סדר. בנוסף לספרו החדש של אמנון דנקנר, שהספיק לצאת בדיוק בזמן, קיבלנו את "החידה השישית" של יאיר לפיד, הרפתקאות חדשות של מיכאל אוחיון מבית מדרשה של בתיה גור ב"רצח בדרך בית לחם", אסופת סיפורי רצח ישראלים בשם "רצח ליד הבית", ואת "אשטלינה אהובתי" של אלמוג אטינגר. הזוכים הם הצמד "לפידנקנר" עם צמד ספרים שונים מאוד אך מענגים, כל אחד בדרכו הוא.

עידן התמימות: ספרי תלבושות

למרות העובדה המצערת שבתחום הספרות המתורגמת לא נרשמו השנה הצלחות מרעישות, יצאו מספר תרגומים משובחים ליצירות שלא נכתבו באלף הזה וגם לא בקודם. "גוונים" המסורה ממשיכה להוציא לאור צ'כים משעשעים, בניהם ספר חדש של האשק, "מפקד העיר בוגלומה". מוסד ביאליק הביא לנו מחזה נדיר במקומותינו, ספר חדש של דיקנס ("דוריט הקטנה"). כרמל הפתיעה עם "רצח, תעלומה וחתונה" המשעשע של טווין, וזה עוד בלי שהזכרנו את המספר המכובד של תרגומים מחודשים שהוציאה "עם עובד", כמו "הדבר" של קאמי ו"העבד" של בשביס זינגר. פעם באמת היה יותר טוב.

האימפריה מכה שנית: הטרנד המאוס ביותר

זו היתה השנה שבה הפנמנו סוף סוף שניסויים בבעלי חיים זה פויה, תאגידים זה איכסה ומותגים הם שורש כל רע. הלאה עם האימפריה! תחי המורדים. ספרים כמו "69.9" של פרדריק בגבדה, ו"הרחבת תחום המאבק" של מישל וולבק וספרי עיון כמו "no logo" ו"שיבוש תרבות" באו לחשוף בפנינו את פניה המכוערות של החברה המערבית. למה זה מאוס? כי זה בדיוק מסוג הטרנדים שאינו זקוק לספרי קודש או לחוברות הדרכה, רק למספיק אנשים עם תודעה צרכנית ולב רחום. עדיף שתתרמו את הכסף שעולים הספרים הללו לגרינפיס. החדשה הטובה היחידה בעניין היא צאתו של הספר "האלים החדשים" בהוצאת ידיעות, שעוסק בהאלהת המיתוג; כי אם בהוצאות הגדולות כבר הבינו שזה טרנד, זה כבר כנראה לא.

דוקומנטרי: עיון

אולי קריסת מגדלי התאומים עשתה לנו את זה, ואולי לא, אבל השנה החלטנו להיות רציניים יותר, מעמיקים יותר, חכמים יותר. אין הסבר אחר לשפע חסר התקדים ולהצלחתן של סדרות העיון החדשות שצצות כפטריות אחרי הגשם שעדיין מבושש לבוא. "בבל" השיקה השנה את סדרת החברה המוצלחת שלה, שלמרות זיקתה לסעיף הקודם עדיין מכילה כותרים ראויים; "רסלינג" מציפה אותנו בספרי פסיכולוגיה ובתרגומים למאמרים שכשאני הייתי באוניברסיטה נאלצתי לתרגם לבד, כמו "פוסטמודרניזם או ההגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר" של ג'יימסון (עכשיו באים?). ואפילו הוצאות שלא מתעסקות בעיון באופן מסורתי, כמו "כתר", מתחילות להוציא כותרים כמו "לעצור את הזמן" של בודיל ינסון.

בעקבות התגובות הרבות (והצודקות) וברוח ההכאה על חטא של הימים הנוראים, ברצוני להתנצל בפני מי שנפגעו מאזכורו של הספר בתרגומי. האיזכור נעשה בתום לב וללא כוונות זדון או רווח, ועדיין, עצם הכללתו ברשימה היתה שגויה מיסודה. נכון לרגעים אלה הספר הוסר מן הרשימה ואני מודה למגיבים על שהאירו את עיני. אני מבקשת את סליחתכם ומקווה שהורי, מורי, רבני ומלמדי צודקים, ואכן יום הכיפורים מכפר.