הוא עוד ישוב

ככה זה במקום הזה, כולכם חוזרים בסוף. גם אם החלטתם לעזוב את הבית/הקיבוץ/הרדיו/הטלוויזיה/הארץ, ובחרתם לנסוע רחוק, לפתוח צימר בצפון, לעבור דירה, ערוץ או את החיים בכלל, בסוף כולכם, בלי יוצא מן הכלל, עושים קאמבק מטורף. כי בשביל זה אנחנו חיים (ומתים). כדי לשוב.

ואף אחד לא אשם, מלבד אלה שהגו את המקום הקטן הזה. וכדי למלא בו כוורת תרבותית תקינה, שמנותקת כראוי מהסביבה ולא רואה ממטר, הגו את הפינג-פונג התרבותי, הפורמט הוותיק בתעשיית הבידור שלנו: מישהו הולך, שני בא, ושוב הולך. אין סאלינג'ר, אין בריז'יט בארדו. לא נעלמים לנו מהעיניים, ולא סוגרים את הדלתות.

ומי שכבר דפק ונכנס לתוך התודעה של הציבור הקטנטן שלנו, נידון להצטרף לתנודה האכזרית הזו - מהתודעה הציבורית ומחוצה לה. הלוך-חזור נצחי (תחשבו על זה טוב, ילדים, לפני שאתם רצים להופיע ב"ספר הג'ונגל" בערוץ הילדים). כי מרגע שאתה שם, אתה קיים. תמיד. בשביל כולם. וגם השנה, התנודה הזו, שכבר חמישים שנה מוציאה ומחזירה, עשתה רוח, ומי שעזב לפני שנים, שב והכריז את ה"הנני כאן" שלו, ואילו אחרים החזירו ציוד ויצאו מהמשחק. אבל אל תדאגו, הם ישובו בשנה הבאה. חג שמח.