שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מה עשית לי, הרצל
    אריאנה מלמד גמעה את "אלטנוילנד" של הרצל, שיצא מחדש, וניסתה להבין איפה טעינו

    1902 היתה שנה טובה לחולמים. תיאודור הרצל, לשעבר העורך הספרותי של העתון רב התפוצה "נוייה פרייה פרסה" בווינה, מחזאי וחוזה, הוציא לאור את הספר "אלטנוילנד", ארץ עתיקה-חדשה בתרגום, ובו חלום מרהיב על פלשתינה המחודשת, המיושבת, המיוערת והמתורבתת.
    הרומן לא זכה להתקבל בתשואות של ביקורת אוהדת. מחברו נחשב כבר אז, ולא במעט לעג, ל"מלך היהודים" – קריקטורות של החוזה ההוזה הופיעו בעיתונות היומית, ייחסו לו מגלומניה חסרת מעצורים וציירו אותו כתמהוני בלתי מזיק, אך מוזר, מוזר מאוד.
    זה לא היה הספר שהניע את גלגלי הציונות. כוחות גדולים מכפי שניתן לכלוא בין כריכות פעלו כדי להתסיס חבורות-חבורות של צעירים והוגים יהודים ברחבי הפזורה המזרח-אירופית, פחות מזה במערב אירופה, ולהובילם ליצירת חלומות פרועים מאוד במונחי התקופה. היו מי שחלמו על כיבוש שממות בערבות ארגנטינה, היו מי שאיוו לעצמם מרכז רוחני חדש, אור לגויים, בארץ העתיקה, והיו כאלה – והרצל ביניהם – שהחלו להתייאש מן הבירוקרטיה העותומנית וסברו שדווקא אוגנדה תהייה פתרון לא רע ל"בעיה היהודית".

    הרצל בעל החלומות

    הרצל הצטיין בכושר להמציא חלומות מאוד מפורטים. הוא כבר עשה זאת לפני "אלטנוילנד", בקונטרס "מדינת היהודים", שנכתב בהשראת משפט דרייפוס. בספר ההוא, בכתב יד רוטט מעט של איש שלא ישן לילות רבים, אפשר למצוא את דגל שבעת הכוכבים, סקיצות מילוליות לבגדי העבודה של הכהן הגדול במשכן האלוהים המחודש, וכן המלצה שצאצאיו של הרצל יכהנו במשרות צבוריות רמות בארץ החדשה, לכשיסתייע. החוזה היה גם מבקר ספרות: נדמה לי שמתישהו הבין כי הטקסט של "מדינת היהודים" לוקה בחסר, במיוחד במישור הרעיונות הסדורים היטב. ייתכן אפילו ש"אלטנוילנד" נולד מתוך החוסר הזה.
    הספר הוא רומן-רעיונות. לא כדאי לחפש עלילה סוחפת, כי אין. סיפור המסגרת פשוט עד כדי נאיביות מעוררת חמלה: צעיר יהודי וינאי משכיל ומחוסר עבודה שוקל אם ללכת בעקבות חברו ולהתאבד כשאהבת חייו לא נעתרת לו מטעמים כלכליים ותועלתיים, כאשר לגמרי במקרה הוא נתקל במודעה תמוהה בעיתון ובה עשיר מסתורי מזמין צעיר מיואש להרפתקה. ד"ר פרידריך לבנברג נענה לאתגר שמציב קינגסקורט, המיליונר שמאס בכל, והופך למזכירו האישי. השניים אמורים לפרוש מן העולם כמעט לגמרי, אלא שלבנברג מתאהב באפשרות של החיים בפלשתינה, ומקץ שנים, כשקינגסקורט קופץ לביקור, הוא מתוודע לעוללותיה של החברה היהודית החדשה שקמה בפלשתינה.
    כולם מדברים גרמנית, רחוצים ומגוהצים, פוסעים מעדנות בשדרותיה הרחבות של חיפה בדרך אל האופרה. הציונים הביאו לארץ את מיטב חידושי הקדמה הגרמנו-אוסטרית, ולפיכך יש שירותי דואר מתקדמים, רפואה מלבלבת, חקלאות מדעית לעילא, תעלה בין ים לים, חגיגות של שנת יובל א-לה משה רבנו, ועדר גדול של יזמים מרוצים ואינטלקטואלים נהנתנים וכולם עד אחד שמחים נורא, וגם שמחים לפצוח בנאום שמסביר מדוע הם כל כך שמחים.

    היהודים היו טובים אלינו

    הנה, למשל, נאומו של רשיד ביי, חוכר אדמות מרוצה וגם ערבי. משפחת מכרה את נכסיה ל"חברה החדשה", כך נקראת ההתאגדות הכלכלית של היהודים, והוא מסביר לקינגסקורט מדוע זה טוב לערבים. ההסבר הזה, כמו כל מילה של דיאלוג בספר, מתרחש כמובן בשפה הגרמנית, אותה אימץ רשיד ביי בחום. וכך הוא מתאר את מה שקרה לבני עמו מאז הגיעו היהודים לארצם העתיקה-חדשה: "לאלה שהיו חסרי כל לא היה מה להפסיד, כך שהם יכלו רק להרוויח. והאם באמת הרוויחו: מקומות עבודה, תזונה, בריאות. בכל העולם לא היה מקום עני ומעורר רחמים יותר מכפר ערבי בפלשתינה של סוף המאה ה-19. האיכרים גרו בבתי חומר עלובים שלא היו ראויים אפיל למגורי בעלי חיים. הילדים שכבו עירומים ומוזנחים ברחובות וגדלו ללא השגחה. היום חייהם השתנו. הם הפיקו תועלת ממוסדות הרווחה המצויינים בין אם רצו בכך ובין אם לאו... כוח האדם המקומי, שהיה חסין מפני מחלות, נוצל בשלבים הראשונים של התתיישבות לייבוש הביצות, לחפירת תעלות ולנטיעת עצי האקליפטוס שהבריאו את הקרקע. העובדים האלה זכו לשכר טוב... החברה החדשה קנתה את הקרקעות האלה בזול והפכה אותם לאדמה משובחת. השדות האלה שייכים לכפר ההוא, על הגבעה. זה כפר ערבי. אתם יכולים לראות את המסגד הקטן. האנשים המסכנים האלה מאושרים היום הרבה יותר מפעם. הם אוכלים טוב יותר, הילדים שלהם בריאים יותר והולכים לבתי ספר, אמונותיהם ומנהגיהם הישנים לא הלכו לאיבוד: הם רק זכו בחיים נוחים וטובים יותר".
    רשיד ביי הוא אופטימיסט ללא תקנה, אבל הנה קינגסקורט הציני מתקיל אותו בשאלה פשוטה: "אתם באמת מוזרים, אתם המוסלמים! אתם לא חושבים שהיהודים הם זרים שפלשו לארצכם?", ועל כך עונה רשיד ביי מייד: "אלוהים, איזה דברים מוזרים יש לך בראש!... אתה היית מתייחס למישהו שלא לקח ממך כלום, אלא רק נתן לך, כאל גנב? היהודים עשו אותנו עשירים יותר, מדוע שנכעס עליהם? הם חיים איתנו כמו אחים, מדוע שלא נאהב אותם?... בתי התפילה שלנו עומדים זה ליד זה, ואני מאמין באמונה שלמה שתפילותינו מתאחדות אי שם במרומים וממשיכות דרכן יחד, עד שהן מגיעות לאבותינו שבשמיים".

    הדואר דווקא השתפר

    מטבעם של חלומות גדולים, רחבי היקף ובעלי הינף יוצא דופן, שאין הם מתבוננים נכוחה בקרקע עליה צומח החלום. הם נוסקים אל על. מה שנוסק כאן, באלטנוילנד, הוא חזון ניאו-קולוניאליסטי מרהיב, שבו בני דת משה אבל גם בני דת המערב המתורבת מראים לילידים כיצד אפשר אחרת, והילידים אסירי תודה עד עצם היום הזה. הרצל לא היה בודד במחשבה הזאת. בשמה ומטעמה יישבו בלגים חיוורי פנים את קונגו, היום זאיר; מכוחה יצאו צרפתים לאלג'יריה והולנדים לאינדונזיה ובריטים להודו ועוד לפני כן – פורטוגלים לברזיל. הקולוניאליזם של המאה עשרים אמור היה לשלב את בשורת הנאורות עם משאו של האדם הלבן, וכולנו יודעים שזה לא עבד, אבל את הידיעה הזאת, על מחיריה הכבדים, אפשר לחוות רק בדיעבד.
    הרצל לא אהב את פלשתינה. הוא בילה כאן עשרה ימים מאכזבים ולא שב כי לא התגעגע במיוחד. הוא היה טרוד בהפקה של החזון, שהתבררה כמסובכת יותר מכל מה שאי פעם עלה על בימות התיאטרון בווינה. והוא היה, יותר מכל דבר אחר, תבנית נוף הולדתו: משכיל יהודי בורגני וינאי מאוים, שביקש לשמר את מה שהתפרש בעינו כיתרונותיה העילאיים של תרבותו גם בתוך האוטופיה הפוליטית שלו.
    מה לנו כי נלין: אלמלא חולמים שכמותו, ייתכן מאוד ולא הייינו כאן, ולמרות חולמים שכמותו, תודה לאל, איננו נאלצים להידבר זה עם זה בגרמנית עילית. תעלת הימים עדיים לא נבנתה, צאצאיו של רשיד ביי נלחמים על אדמותיהם המופקעות, צאצאיו של פרידריך לבנברג נלחמים בצאצאיו של רשיד ביי, הקפיטליזם הנאור פשט את הרגל ויחד עימו גם מדינת הרווחה הנאורה, בחיפה אין אופרה, הדואר דווקא השתפר בשנים האחרונות. 100 שנה חלפו מאז הגה הרצל את "אלטנוילנד". העולם השתנה ללא היכר מאז, ובתוכו נשתנתה גם פלשתינה, שבה פעלו כוחות גדולים מכפי שחוזה אחד יכול היה לכלוא במילים.
    ובחגיגות יובל המאה של הספר, שיוצא עתה במהדורת כיס בהוצאת "בבל", אפשר סוף סוף לקרוא אותו במידת הציניות הראויה, במידת ההתפעלות המסוייגת, במידת החוכמה שלאחר מעשה, שכולן תכונות הכרחיות לאדם חושב, אפילו אם הוא אסיר תודה לחולם על החלום.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים