טריומף: הבריחה מהמחוך

מה היתה התופעה החשובה ביותר שאפיינה את המאה ה-20? אחת התשובות הנפוצות לשאלה זו היא שהמאה שחלפה היתה המאה של שחרור האשה. שוויון הנשים עדיין לא הושג, אבל בוודאי שקשה להשוות את מצב הנשים במדינות המערב כיום למצבן לפני 100 שנה. הביטוי החזותי הבולט ביותר לשינוי הוא באופנת הלבוש, ובמיוחד במעבר מכבלי המחוך של המאה ה-19 לחזיות הקלילות של ימינו. חברת טריומף, המייצרת חזיות ותחתונים, בגדי-ים והלבשה תחתונה, שהוקמה כחברה לייצור מחוכים לפני 116 שנה, משקפת את השינויים הדרמטיים אולי טוב יותר מכל חברה אחרת.
טריומף-אינטרנשיונל, שמחזור העסקים השנתי שלה הוא 1.5 מיליארד דולר, היא אחת החברות הגדולות בעולם בייצור חזיות, לצדן של שרה-לי (המייצרת הלבשה תחתונה עבור לחברות לטקס האמריקנית ודים הצרפתית), ויקטוריה סיקרט בארה"ב, וקול היפאנית, מרקס-אנד-ספנסר הבריטית ואל.או.יו הצרפתית.
טריומף אינה נסחרת בבורסה ושייכת לדור השלישי והרביעי של המייסדים, בני משפחת שפייזהופר ובראון. החברה מעסיקה 36 אלף עובדים ב-40 מפעלים. בישראל מעסיקה טריומף 430 עובדים בירושלים ובבאר-שבע. החברה פועלת בישראל החל משנת 69', ו-95% מתוצרתה בישראל מיועדים לייצוא לאירופה, שהגיע בשנת 2001 לסך של 15.2 מיליון דולר.

הבקבוק הנשי

יוהאן גוטפריד שפייזהופר, בנה של תופרת מחוכים, ומיכאל בראון, פתחו בשנת 1886 בעיר נויבך בגרמניה מתפרה למחוכים בהשקעה של 2,000 מארק זהב שהעניק להם הבנקאי אוטו גוטמן. גוטמן האמין במוצר ובעיקר בהמצאה החדשה, שנולדה אף היא בעשור התשיעי של המאה ה-19: מכונת התפירה.
בראון, שהיה המומחה למכונות החדישות, רכש את המכונות למתפרה, ושפייזהופר ייצר את הדגמים ל-15 התופרות, שהתחילו לייצר מחוכים.
המחוך היה באותה עת פריט לבוש בעל היסטוריה של כמה מאות שנים. אופנת הלבוש הנהוגה בחצרות המלוכה ואצל המעמדות העליונים, שאותה הובילו הפילגשים של מלכי צרפת אנגליה ונסיכי איטליה, דרשה להשתמש במחוך כדי להעניק לגופן של הנשים מתניים דקיקים ומבנה של בקבוק. כדי להשיג את התוצאה הרצויה היתה הלובשת זקוקה למשרתת, שתתקין את המחוך ותהדק את שרוכיו בחוזקה עד ליצירת הגזרה המושלמת. המחוך לא רק הצר את המתניים אלא גם תמך בשדיים, שחלקם העליון הוצג לראווה במחשופים. הלחץ החזק של המחוך על הבטן אחראי להתעלפויות התכופות של הנשים, שעליהן מסופר ברומנים התקופתיים, ותרם לגיבוש הדימוי של "המין החלש". התעלפויות אלה גם שימשו מנוף לתעשיית תרופות על בסיס צמחים ו"מלחי הרחה", ששימשו להחייאת המתעלפות.
המחוך העתיק בעולם נמצא במוזיאון קלוני בפאריס והיה שייך למלכת צרפת מרגריט דה-ולואה, שחיתה בין השנים 1615-1553. הוא עשוי מתכת ודמוי שריון צבאי. מחוך אחר המוצג במוזיאון בפאריס, גם הוא מאותה תקופה, הוא המחוך של מריה דה מדיצ'י, שהצר את מתניה של מלכת צרפת לעובי דקיק של כ-30 ס"מ.

צניעות מעל לכל

גם המהפכה הצרפתית לא ביטלה את מנהג לבישת המחוך, שהמשיך להיות חלק בלתי נפרד מלבוש הנשים בנות המעמד העליון באירופה ובארה"ב עד תחילת המאה ה-20. המחוכים שייצרו שפייזהופר ובראון זכו להצלחה, ומפעלם הלך וגדל. בשנת 1891, כאשר הגיע מספר העובדים במפעל ל-200, יצא שפייזהופר לאנגליה ובכליו דגמי מחוכים בסגנון ויקטוריאני, המעמיד את הצניעות הנשית מעל הכל: הדגם המבוקש היה מחוך שמרני, המכסה את הגוף מן החזה עד הברכיים, שהיה מיועד לסבך את הורדת האבזר המורכב והמוצמד, מה שהיה אמור לסייע בשמירת נאמנותן של הנשים, כמו חגורת הצניעות מימי הביניים.
בלונדון פגש שפייזהופר את בעלי חברת המחוכים צ'רלס באייר וחתם אתם על הסכם לספק במהירות הזמנה רבת כמות במחירים נמוכים ממחירי הייצור באנגליה. השותפים הגרמנים שינו את שם החברה בשנת 1891 לטריומף שפייזהופר ובראון. השם טריומף נועד להזכיר את תהלוכות הניצחון של הצבאות הרומיים.

הבשורה הסקסית מפאריז

בשנת 1887 עיצב שארל פרדריק וורת (WORTH), הראשון שהקים בפאריס בית אופנה עילית (HAUTR COUTURE), את החזייה הראשונה ללקוחותיו העשירות והמעודנות. היה זה אביזר אופנה גזור מבד רך וחלק ובנוי במיוחד עם ריפוד במקומות הנכונים המיועד להעניק לאשה קטנת השדיים מראה חזה מרשים יותר. בטריומף-שפייזהופר-ובראון ייצרו באותו זמן את המחוך הכבד והמסורבל, העשוי כותנה עבה ועצמות דג המספקות את המסגרת המהודקת בעזרת שרוכים. בשנים האחרונות של המאה ה-19 פינו עצמות הדג את מקומן לטובת חוטים על בסיס ג'לטין ומינרל שקוף בשם מיקה.
בתחילת המאה ה-20 החלו יותר ויותר נשים לעסוק בספורט, בעיקר רכיבה על אופניים, והוזהרו לא להשתמש במחוך הישן, המפריע לתנועות הטבעיות של הגוף ולנשימה. הומצא דגם מהפכני בשם קינגסוניה, שהלם יותר את התקופה המודרנית: המחוך הודק באמצעות קרסים, הסתיים בשורש הירך וממנו השתלשלו רצועות בירית שתפשו בעזרת אבזם גומי ומתכת את גרבי המשי - אביזר סקסי לא פחות מהחזייה הצרפתית האופנתית של וורס.

בגדי-ים מצמר

המחצית הראשונה של המאה ה-20 הביאה חידושים רבים בתחום החזיות והמחוכים. בהשראה אמריקנית החלה טריומף לייצר חזיות קצרות ללא מחוך, שנקראו קמיזול (קומבניזון) והחזיקו את החזה בתמיכת רצועות כתפיים ורצועות קשירה בגב. בשנת 1909, שבה עבר ניהול חברת טריומף לידי פריץ שפייזהופר, בנו של המייסד, החלו לייצר בטריומף את בגדי הרחצה הראשונים, שהיו עשויים צמר. הצמר ספג מים, שכובדם עיוות את צורת הבגד לאחר היציאה מהמים.
בשנת 1911 הציף את אירופה שיגעון הטנגו הארגנטינאי. יצרני המחוכים, וטריומף ביניהם, מיהרו לייצר מחוכים קלילים וקצרים ככל האפשר וחזיות מבדי משי קלילים. החברה מנתה כבר בשנה זו 2,500 עובדים, והמפעל בהויבך חובר לזרם החשמל.

סוף עידן המחוכים

בשנות ה-20 נעשתה אופנת הנשים מודרנית יותר, והמגזינים האמריקניים החלו להשתמש במושג "סקס אפיל". לאופנה נכנסו שמלות קצרות, שחשפו לראשונה את הרגליים. האופנה החדשה היתה חלק מעידן הצ'רלסטון, שבו דרשו הנשים זכות בחירה, זכויות שכר ומקצוע שוות לגבר וגוף משוחרר מלחצי מחוכים. בשנת 1922 המציאה מרי ג'ייקוב מניו-יורק חזייה עשויה שתי ממחטות וכמה רצועות ורשמה עליה פטנט.
טריומף, שאימצה את הסגנון החדש, חדלה לייצר מחוך שלם והתמקדה בחזייה לפלג הגוף העליון ובמחוך קטן (תחתונים) לפלג התחתון. בשנת 1926 עברה החברה לייצר בצוובך, שוויץ, שם נמצאים היום המשרדים הראשיים של טריומף.
בשנת 1930 הפכה טריומף לחברה הגדולה בתחומה באירופה. בתקופת מלחמת העולם השנייה המשיך המפעל בגרמניה לפעול בהיקף מצומצם מאוד עם כמה פועלים שלא גויסו והמשיך את הפעילות העסקית המצומצמת בחברה-הבת בשוויץ.

המראה של בריג'יט בארדו

בשנות ה-50 ייצרו בטריומף את החזייה המרופדת האופנתית, שהייתה מיועדת ללובשות חולצות סריג הדוקות נוסח "נערות הסוודר", שם שנלקח מכינויה של לנה טרנר, כוכבת שנות ה-40 בהוליווד, שהיתה ידועה בסוודרים הצמודים שלה. זו היתה גם תחילתו של עידן הביקיני: שני משולשים עם שרוכים דקיקים ומשולש תחתון - אופנה שהובילה בריג'יט בארדו הצרפתייה, שסחפה אחריה דור שלם שהאמין בחופש מיני, ובמראה של שיער בלונדי ארוך, טי שירט לבן וג'ינס וכדומה.
בשנות ה-60 החל עידן החזה הקטן בהשראתה של הדוגמנית הבריטית הדקיקה טוויגי, לבושת המיני, ובעקבותיו סגנון היוניסקס, שהיה שלב חשוב בקידום השוויון בין נשים וגברים. זו היתה תקופת שפל של תעשיית החזיות, שכן הבון טון היה "שריפת החזיות" והליכה בלי חזייה. אך התעשייה המשיכה לעבוד בשביל מיליוני הנשים שלא השתתפו במשחק האופנתי, לא השתייכו לילדי הפרחים ולא היו בעלות גזרה נערית.
בטריומף פיתחו מוצרים חדשים על בסיס סינתטי, בעיקר על-ידי שימוש ב"לייקרה", שהומצא בשנת 1959 על-ידי חברת דופונט מארה"ב. בד זה משמש לייצור אביזרים אלסטיים כמו בגדי-ים, בגדים לאימוני ספורט, לנג'רי (הלבשה תחתונה), גרבונים, גרבי ספורט, בגדים ואביזרים לשימושים רפואיים ועוד. בהמשך החלה החברה לייצר בדרום-אמריקה ובמזרח-אסיה וכן לרכוש חברות אופנה ולנג'רי, כמו חברת הג'ינס בריבן מאוסטרליה, חברת הלנג'רי בת מאה השנה מצרפת ואליזר ועוד.

הבשורה של מדונה

חזיית הקונוסים הבולטים של מדונה, יצירתו של האופנאי ז'אן פול גוטייה, הפכה את האביזר הנסתר לבגד גלוי. החזייה קיבלה לגיטימציה להיחשף מבעד לחולצה פתוחה, כתפיות הסיליקון השקופות שלה מבצבצות מכל בגד, והיא הפכה גם לסוג של כיסוי עליון בפני עצמו. החידושים בחומרים וסגנונות כללו את הפוש-אפ, חזייה עם חישוקים מתחת לחזה המרימה את החזה ויוצרת הגדלה.
חידוש נוסף היה חזייה העשויה מבד מיקרופיבר ללא תפרים, וכתפיות שעשויות סיליקון שקופות שהפכו לאופנה. חזייה חדשנית אחרת, חזיית מינימייזר, ממלאת תפקיד הפוך לזה שממלאת הפוש-אפ ומקטינה ומחטבת חזה גדול.
כיום מנהלים את החברה הפרטית הדור השלישי והרביעי של המייסדים שפייזהופר ובראון: מרקוס שפייזהופר מנהל את החטיבה האירופית, גינתר שפייזהופר מנהל את החברות-הבנות באסיה, בארה"ב ודרום-אמריקה, דיטר בראון אחראי על פיתוח מוצרים וד"ר מיכאל בראון אחראי על החברה בגרמניה והחברות-הבנות במזרח-אירופה.